אישה עברה לישראל לאחר שנישאה לאדם עיוור, בהסתמך על הבטחת הוריו לדירה. לאחר פרידתם, ניסתה המשפחה לנשלם מהדירה בהעדר חוזה בכתב.
בית המשפט קבע שהדירה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים מכוח "זעקת ההגינות" הגוברת על העדר מסמך בכתב. חוק המקרקעין וחוק המתנה דורשים מסמך בכתב כתנאי מהותי לתוקפה של התחייבות להענקת מקרקעין במתנה. עם זאת, בית המשפט החיל את דוקטרינת "זעקת ההגינות", המבוססת על עקרון תום הלב המאפשרת להתגבר על העדר מסמך בכתב. הדוקטרינה מופעלת במקרים חריגים שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר של הצד הנפגע, ששינה את מצבו לרעה על בסיס ההבטחה, לצד חוסר תום לב קיצוני של הצד המבקש להתנער מההתחייבות, עד שההגינות והצדק זועקים שלא לאפשר את ביטול העסקה. בענייננו, האישה מילאה את חלקה בהתחייבות הזוגית והמשפחתית: היא טיפלה באיש שהיה אדם מוגבל עם מאה אחוזי נכות, תרמה לפרנסת המשפחה וסעדה אותו במשך 30 שנה בהסתמך על ההבטחה לקורת גג. מנגד, ההורים והאחות נהגו בחוסר תום לב קיצוני בניסיונם לנשל אותה מהדירה עם סיום הנישואין. לפיכך, הדירה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים.