התעשייה האווירית דרשה מלקוחה לשלם חובות שלא שולמו עבור שירותי חניה ותחזוקת מסוקים. הלקוחה טענה מצידה, בין היתר, כי נגרמו לה נזקים בשל עיכוב בהסמכת טכנאי התעשייה האווירית, תוך טענה להפרת ההסכם.
בית המשפט קיבל את התביעה העיקרית, דחה את התביעה שכנגד וקבע, כי הלקוחה תשלם את מלוא החובות לתעשייה האווירית מאחר שהתעשייה האווירית לא התרשלה בקיום חובותיה. חיוב השתדלות, בשונה מחיוב תוצאה, מטיל על הצד המתחייב את הדרישה לא להתרשל ובתוך כך את החובה לנהוג במיומנות ולנקוט בכל האמצעים הסבירים להשגת המטרה, אך אינו מבטיח את התוצאה עצמה. הנטל להוכיח את הפרתו של חיוב השתדלות רובץ על כתפי הנפגע מההפרה הנטענת. כאשר השגת התוצאה תלויה באישור של צד שלישי (כדוגמת רשות שלטונית), הנטייה היא לסווג את ההתחייבות כחיוב השתדלות. במקרה זה, ההסכם בין הצדדים היה על בסיס השתדלות ("Best efforts") והתעשייה האווירית לא התחייבה ללוח זמנים מוגדר והוכיחה כי נקטה בפעולות אקטיביות רבות לקידום הליך ההסמכה מול רשות התעופה האזרחית. העיכובים נבעו מעומס קיצוני ברשות ולא מהתרשלות התעשייה האווירית, ונוסף על כך, הלקוה אישרה בזמן אמת את החשבוניות השנויות במחלוקת ומתווה התשלום. משכך, התביעה התקבלה והתביעה שכנגד נדחתה.