יורשת הגישה התנגדות לקיום הצוואה בשל נסיבות עריכת הצוואה ואופן חלוקת העיזבון, כאשר בצוואה נכללה תניה לפיה יורש שיפנה לבית המשפט או יגיש התנגדות לקיום הצוואה ינושל מחלקו בעיזבון (תניית סילוקין).
בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע, כי תניית סילוקין בצוואה לא תחול כאשר היורש פעל בתום הלב ועם עילת ההתנגדות סבירה וממשית. תניית סילוקין היא הוראה בצוואה המנשלת זוכה מחלקו בעיזבון אם נקט הליך משפטי בניגוד להוראת המצווה, בין בהתנגדות לתוקף הצוואה מכוח דיני הירושה, בין בתביעה ביחס למסת העיזבון מכוח עילות חיצוניות, ובין בשילוב שניהם. תניית סילוקין תקפה ככלל מכוח עיקרון כיבוד רצון המצווה, אך תניית סילוקין שנועדה למנוע תקיפת צוואה אינה מופעלת כנגד יורש שהתנגד בתום לב ועל יסוד עילה סבירה וממשית, כדי להגן על זכות הגישה לערכאות ולמנוע הסתרת פגמים בצוואה. סיווג תניית סילוקין נעשה לפי שלושה מצבים: טעות בעריכת הצוואה, הצעה מדעת של המצווה ליורשיו, או ספק-הצעה כאשר כפות המאזניים מאוזנות ולא ניתן להכריע. בענייננו, היורשת לא פעלה מתוך קנטרנות או מניעים פסולים, אלא פנתה לערכאות והעלתה טענות כנות בדבר פגמים שנפלו בעריכת הצוואה ובחלוקת הרכוש. לכן, התיק הושב לערכאה הדיונית לבחינת העובדות כדי להחליט אם לנשל את היורשת או להעניק לה את חלקה בעיזבון.