בית המשפט העליון דן בשאלה האם ניתן להטיל אחריות על גוף שהפרת זכויות יוצרים נעשתה בתוך שטחו, אף אם לא ידע במפורש על ההפרה – במקרה זה, הפרת זכויות יוצרים אשר התרחשה בתוך קמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים, אך לא על ידי האוניברסיטה עצמה אלא על ידי סטודנטים.
בית המשפט העליון קבע, כי אמנם נכון להכיר בהפרה התורמת כדי לתגמל את היוצר על המאמץ שהשקיע ביצירה וכדי לאפשר לו הגנה נאותה, ובעיקר כדי למנוע התחמקות של "מפרי ביניים" להפרה, אולם יש לבצע זאת בצמצום ובזהירות. במקרה זה לא מתקיימים כל היסודות הדרושים להחלת הדוקטרינה משום שהאוניברסיטה לא ידעה באופן ממשי וקונקרטי על ביצוע ההפרה בשעריה, מה גם שאין ביכולתה לפקח ולשלוט על כל פעולה מפרה בתחומיה.