רשות ניירות ערך הטילה על חברה ציבורית עיצום כספי בגין הפרה של חובת הדיווח מכיוון שהחברה לא דיווחה מבעוד מועד על מינוי של דירקטור חיצוני במשיבה. טענת החברה, שגם התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, היתה כי למינוי לא היה תוקף, מכיוון שנעשה על-ידי הדירקטוריון ולא על-ידי האסיפה הכללית, כנדרש, ולכן לא היתה קיימת כלל חובת דיווח.
בית המשפט העליון קיבל עקרונית את ערעור הרשות לניירות ערך וקבע כי למרות הכלל בפלילים כי יש לפרש את החוק באופן מצמצם, לעניין חובות הדיווח בניירות ערך אין מקום להשוות בין ההליך הפלילי למינהלי וזאת מכיוון שהאידאולוגיה של עולם ניירות הערך כוללת גילוי נאות ומלא של כל אירוע שאולי עשויה להיות לו רלבנטיות להתיחסותו של ציבור משקיעים, וגם אם יתברר בדיעבד כשגוי. יש לפרש את חובות הדיווח והסנקציה המינהלית עליהם בהרחבה להבדיל מפרשנות מצמצת של המשפט הפלילי, הנובעת ממשמעותה החמורה של הסנקציה הפלילית.