מנהל בכיר באנגליה של חברה ישראלית תבע עם פיטוריו, בין היתר, תשלום פיצויי פיטורים וזאת למרות שעל פי הסכם ההעסקה הופקדו במהלך השנים כספים לקרן פנסיה בריטית, הואיל והמנהל גר באנגליה. המנהל תבע גם פדיון ימי חופשה למרות שהחברה טענה כי חלק מהם היו בשימוש.
בית הדין קבע, כי בהעדר הסכם קיבוצי החל על העובד והמעביד, כדי שיחול ההסדר לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, לפיו הפרשות לקרן פיצויים באות במקום תשלום פיצויי פיטורים, נדרש לכלול הסכמה מפורשת לכך בהסכם בכתב לא יאוחר משלושה חודשים מתחילת ביצוע תשלומי המעביד. במקרה זה הסכם העבודה לא כלל הוראות אלה ולכן המעביד נדרש לשלם פיצויי פיטורים למרות שביצע הפקדות לקרן פיצויים של העובד באנגליה. מכיוון שבהסכם ההעסקה הוחל הדין הישראלי יחולו הוראות חוקי המגן הישראלים. בנוסף, גם אילו הצדדים קבעו שהדין הזר חל ובו אין הגנה מסוימת כנראה שתחול ההגנה על פי הדין הישראלי.
לבסוף, מכיוון שהחברה לא ניהלה פנקס ימי חופשה מסודר הופעלה החזקה לפיה העובד לא השתמש בימי חופשה. בית הדין קבע כי גם מנהל במשרת אמון נדרש לדווח לחברה על ימי החופשה שלו והחברה נדרשת לנהל פנקס ימי חופשה מסודר.