בפגישה זו חזר אמנון בן יהודה על הצעתו:
"אמנון: ...זה לא המצאה שלי, זה סוניה שרה ואני דיברנו. ניתן לכם שלוש מאות אלף שקל. כשדיברנו, דיברנו גם שזה יהיה כולל מע"מ. ואז אברהם אמר, מה, מה, ואז אמרתי לו, אתה יודע מה אברהם? אני לוקח עלי את המע"מ לשכנע אותם שתוסיף לזה, זה עוד חמישים וארבע אלף שקל וזה מה שיצאנו מהשיחה ...
...
אמנון: ...יש לי מנדט לשלוש מאות אלף שקל לתת בשביל לגמור את זה והסכמתי על אחריותי, לקחת, שהמע"מ יהיה על זה, זה עוד שמונה, חמישים וארבע אלף". (ת/20)
בשיחות אלו, לא מספר אמנון בן יהודה לעו"ד מיכלביץ ולעומר ורונית פינצ'וק, שכבר ביום 30.6.2013, הם קיבלו את הכסף מהבנק וכי ביום 8.7.2013 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון המאשר את "הסכם הפשרה".
עובדות אלו נודעו להם ממכתבו של הבנק מיום 13.8.2013 בעקבות פנייתו מיום 7.8.2013 של עו"ד מיכלביץ אל הבנק בו הוא הפנה את תשומת ליבו לזכויותיה של התובעת טמירה פינצ'וק תבדל"א אלמנתו של עו"ד אריה פינצ'וק ז"ל.
--- סוף עמוד 54 ---
בעדותו נשאל והשיב אמנון בן יהודה:
"עו"ד גלינקה: אני רוצה להבין משהו, סיפרת פה שאתה בקושי, אתה יצאת עם ידייך על ראשך מכל פסק הדין בסופו של דבר נכון? ככה אמרת, בקושי, לא קיבלתי אפילו, הכסף שאני בסוף אני, אמנון בן יהודה נכנס כיסי מכל ה-12 מיליון אחרי כל החלוקות לכל מי שמגיע לו, אפילו א ההוצאות לא החזרתי נכון?
ת: אמת.
ש: אמת. אבל,
ת: אחרי ששילמתי לעורכי דין והכל.
ש: אמרתי אחרי כל החלוקות ששילמת לכל מי שמגיע לו. והנה אף עם פי כן שאתה יוצא בהפסד אתה מיוזמתך מרים טלפון לעו"ד מיכאלביץ' ומציע לו לשלם וזה לא נונסנס ווליו, זה לא איזה קח 10,000, זה 300, 400,000 שקל, זה הכל עניין של רצון טוב?
ת: זה רצון, רצון טוב וביטוי של הערכה שלי למה שאריה עשה."
(עמ' 257)
ברי לי, שהצעתו של אמנון בן יהודה לשלם את הסכום של 300,000 ₪ בתוספת מע"מ, עם נכונות אף לשלם 400,000 ₪, לא באה כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין, בוודאי לא במצבה הכלכלי של "אמנונים" כאשר החובות לנושים – כדברי אמנון בן יהודה - העיקו עליהם והיא אף לא הייתה מסוגלת לשלם את שכר טרחתם של עו"ד פינצ'וק ז"ל, של עו"ד אופיר צברי יבדל"א ושל אמנון שוורץ יבדל"א, כדי כך, שעם כולם נערכו "הסכמי המחאה" שנמסרו לבנק, על מנת להבטיח את שכרם.