הכרעה
119. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את טענת התובע כי ניראור הייתה מעסיקתו לכל התקופה ולפחות עד לשנת 2011.
120. התובע הובא לישראל בדצמבר 2008 בעקבות חתימתו על הסכם העבודה בתאילנד מול ניראור, עבר הכשרה של כחודש בסניף המרכזי ועבר לסניף רמת אביב. ניראור אומנם הקימה את הסניף, אך העבירה את ניהולו ותפעולו לידי הזכיינית באפריל 2009. בהתאם, התובע החל לעבוד עבור הזכיינית החל מחודש 4/2009.
תלושי השכר שהוצגו בהליך זה, אותם לא צלח התובע לסתור לטעמנו מציגים תמונה ברורה באשר לזהות מעסיקתו של התובע במהלך כל התקופה שמאפריל 2009 ואילך.
121. תלושי השכר שהוצגו בהליך זה, אותם לא צלח התובע לסתור, לטעמנו מציגים תמונה ברורה באשר לזהות מעסיקתו של התובע במהלך כל התקופה שמאפריל 2009 ואילך.
122. לאור האמור לעיל, התובע זכאי להיפרע ממעסיקתו האחרונה, הזכיינית, בגין זכויותיו הסוציאליות החל מחודש אפריל 2009 ועד לסיום העבודה, כאשר אנו קובעים שהקשר בין הנתבעות 1 ו- 4 היה קשר עיסקי/מסחרי אמיתי (הנתבעת 4 זכיינית של רשת צו'קה – הנתבעת 1) כאשר מדובר בחברות נפרדות ובהסכם זכיינות לכל דבר ועניין אשר לא הופך את הנתבעת 1 למעסיקתו של התובע. קרי, כל נתבעת (הכוונה לנתבעות 1 ו- 4) העסיקה באופן ישיר את התובע בתקופתה ואין לנתבעת 1 כל אחריות ישירה או עקיפה כלפי עובדי הנתבעת 4 ולהיפך. נסיון התובע לחייב את הנתבעת 1 בחובותיה של הנתבעת 4 מנוגדת להגיון הבריא של דיני התאגידים ודיני העבודה.
123. עם זאת, כאמור בפסק הדין בעניין לי כנאפו שצוטט לעיל, "הכלל הוא, כי יש לראות עבודה בסניפים שונים של רשת כעבודה במקום עבודה אחד לצורך חוק פיצויי פיטורים". לפיכך, אנו קובעים כי לצורך חישוב ותק התובע לפיצוי פיטורים נראה את תקופת העבודה הכוללת (מחודש 12/08) כמקום עבודה אחד.
הרמת מסך
טענות התובע
124. מר חכם ומר שחר אחראים באופן אישי לסכומים המגיעים לתובע על פי מבחני הפסיקה. שכרו לא שולם על ידי הזכיינית, שכן מה שנרשם בספריה כתשלום שכרו נלקח על ידי מר חכם ומר שחר כפי שפורט לעיל, והם שילמו לו דולרים מכיסם.
דברים אלה שעשו מהווים ערבוב בזיהוי בינם לבין הזכיינית ומקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות מתוך אחריות מנהלים בהתאם לחוק החברות.
125. אחריותו של מר מעתוק נובעת בראש ובראשונה מתפקידו כמנהל. בעת כריתת הסכם העבודה עם התובע, ידע מר מעתוק כי אין בכוונתו לקיים את הוראותיו וכל מטרתו הייתה לשם קבלת היתר העסקתו של התובע כמומחה זר. נסיבות אלה מקימות עילה לחיובו באופן אישי.
126. אחריותו של מר בר-און נובעת משום שאפשר את המשך הפרת הסכם העבודה וחוקי המגן עם התובע מיום שנכנס לתפקידו כמנהל ניראור.
127. אין מדובר על זכיינות על פי הדין, ולכן מדובר על עסק אחד עם סניפים, כאשר ניראור נושאת באחריות ישירה לכל התנהלות הסניפים הנושאים את שמה המסחרי והוקמו על ידה. לכל היותר, הזכיינית נותנת שירותי ניהול לניראור תמורת שכר או אחוזים ופועלת בשמה ובשליחותה ויש להרים את המסך בין ניראור והזכיינית.
טענות הנתבעים
128. בעלי המניות והדירקטור שנתבעו במסגרת הליך זה נתבעו ללא כל צידוק שבדין ובניגוד להלכות חד משמעיות של בית הדין הארצי. לכן, ובהתאם להחלטת כבוד השופטת (בדימוס) אורנית אגסי מיום 15.11.14, יש לפסוק לחובתו של התובע הוצאות לדוגמה. נתבעים אלה התייצבו למספר לא מבוטל של דיונים, בזבזו זמנם וכספם ואף העידו כי צירופם האישי לתביעה זו פגע בהם משמעותית.
129. מר בר-און הינו נציגה של חברת סופיבר החל משנת 2013, קרי מונה לדירקטור לאחר תקופת עבודתו של התובע ולכן לא היה מקום לצרפו להליך זה כלל. התובע אף לא הציג כל מקור נורמטיבי המאפשר לתבוע באופן אישי דירקטור בחברה.
130. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד הוא כלל יסוד בדיני החברות, ודוקטרינת הרמת המסך מאפשרת במקרים חריגים להתעלם מההפרדה שבין בעלי המניות והתאגיד. התובע לא הוכיח דבר וחצי דבר לגבי מעורבותו האישית של מר מעתוק ומדוע יש לחייב דווקא אותו בחיובי ניראור, שעה שאינו בעל מניות יחיד בה ויתר בעלי המניות כלל לא נתבעו בהליך זה. גם את מר שחר ומר חכם אין לחייב באופן אישי, שכן כל פועלם היה בשם הזכיינית וכאורגנים בה, ומדובר בחברות בעלות כושר פירעון כך שאין כל חשש להתחמקות מתשלום, ככל שייקבע כזה.
131. למעשה, צירופם של ארבעתם מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ללא צידוק ותוך התעלמות מוחלטת מהנזקים הרבים שנגרמו להם בשל ניהול ההליך נגדם.
המסגרת הנורמטיבית
132. נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/ 3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)). בית הדין הארצי שב וחזר על עקרון זה בשורה של פסקי דין (ע"ע (ארצי) 387/05 פוטרמן - ניסני, 9.12.07; ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - שיינפלד, 16.2.12; ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל פלזן, 8.5.12).
133. לעקרון זה חריג המעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), על פיו הרמת מסך ההתאגדות והתעלמות מן ההפרדה המשפטית הקיימת בין בעלי המניות לחברה אפשרית במקרים חריגים בהם הוכח שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."