16. לסיום, השקפתי היא כי על בית המשפט לצעוד בזהירות בענף זה של דיני המשפחה. דווקא מפני שבית המשפט צועד קדימה, ונאלץ לקבוע מסגרות לילדים החיים בתוכנו, הקצב חייב להיות מדוד. כפי שכבר ציטטתי לעיל –
"עצם ההסדר של צו הורות פסיקתי, היינו צו הורות שאינו מעוגן בחקיקה, אינו מניח את הדעת ומעורר לדעתי קושי עיוני לא מבוטל. על כן נכון לראות בהסדר זה אך כפתרון זמני תוצר כורח המציאות עד להסדרת הנושא בחקיקה" (בע"ם 4880/18, פסקה 13).
ההכרח לא יגונה, וכך גם הרחבת ההכרה הסטטוטורית בהורות מסוג זיקה לזיקה. ברם, גם כשאילוצי המציאות מכתיבים מתן פתרון שיפוטי זמני, יש להיצמד ככל האפשר למתווה שיצר המחוקק, ולשמר את אופיו המכונן – ומכאן, צופה פני העתיד – של הצו הפסיקתי. חוסר היכולת לכונן הורות משולשת, לצד ריבוי וגיוון הגישות הקיימות בדין הזר לגבי זיקת האם הנושאת ליילוד, מחייבים להעדיף את כלל התחולה העתידית על פני הגישה הפרטנית שביסוד הכרעת בית המשפט קמא. כפי שמלמדות הפסיקות השונות של הערכאות הדיוניות, בחינת התיק על פי נסיבותיו, ללא כללים מחייבים, תביא לאי סדר בתחום שדורש ייצוב, ולכן אין לה מקום.
17. מטעמים אלה, אציע לחבריי לקבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה, ולקבוע כי צו ההורות הפסיקתי שניתן לזכותו של משיב 1 מכוח זיקתו למשיב 2, בעל הזיקה הגנטית לילדים, נושא אופי מכונן – וחל רק ממועד נתינתו. בהתחשב באופיין הנחשוני של הסוגיות שהתעוררו בבקשה, אציע כי לא יהיה צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט ג' קרא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ד' מינץ:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט נ' הנדל על פיה דין הערעור להתקבל. עם זאת אבקש להוסיף דבר מה משלי בעניין צו ההורות הפסיקתי, המשליך על עמדתי בעניין גורל הערעור.
1. התפיסה הבסיסית במשפט הישראלי היא שקשרי הורות מושתתים על היריון ולידה כדרך הטבע, בהם מתקיימת בין שני ההורים ובין הילוד זיקה גנטית ופיזיולוגית, כאשר התינוק נוצר מביצית ומזרע של הוריו, ואמו של היילוד נשאה אותו במהלך ההיריון ברחמה. בהורות מסוג זה לא מתקיימים מנגנוני פיקוח בטרם ההולדה וההכרה המשפטית בה נעשית מאליה (בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, [פורסם בנבו] פסקה 8 לפסק דינו של חברי השופט הנדל (1.4.2015) (להלן: בע"מ 1118/14)). מטבע הדברים, זו גם המציאות השכיחה ביותר של הורות.
2. מן העבר השני, מכיר המשפט הישראלי באימוץ לפי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ) כדרך נוספת להכרה משפטית בהורות וזאת ללא תלות בקיומו של קשר גנטי בין הילד לבין אחד מן ההורים המאמצים. לפי סעיף 8 לחוק האימוץ, אימוץ יכול שיהא בהסכמת הורי הילד או אם הוכרז הילד כבָּר אימוץ לפי אחת העילות הקבועות בסעיף 13 לאותו חוק. על פי חוק האימוץ, ניתן לאמץ ילד שנולד בישראל או ילד שנולד מחוצה לה (סעיף 28א לחוק). תנאי להכרה בהורות בדרך של אימוץ הוא מתן צו אימוץ על ידי בית המשפט כאשר ההליך מפוקח על ידי עובד סוציאלי, היועץ המשפטי לממשלה במקרים המתאימים ו"עמותה מוכרת" לעניין אימוץ בין-מדינתי (ראו למשל: סעיפים 9ג, 13-12 ו-28ג לחוק).