56. למעשה עד לרגע זה, למרות שהתובעים טוענים שהם שותפים באופן שווה בתור קלאב; ולמרות שדורשים הם מחצית ממניותה ורווחיה; הם לא השקיעו כספים בחברה זו, כל זאת כשהשקעות הנתבעות לא נסתרו. סבורה אני כי אם אכן התובעים היו רואים עצמם שותפים באופן שווה, היו דואגים להפקיד את חלקם בשותפות במהלך אותו משא ומתן שהתנהל ומחדלם מלעשות כן מלמד על כך שהם עצמם לא ראו עצמם שותפים, עד שלא נחתם הסכם מייסדים. ראו דברי שמעון בעמ' 232 שו' 15-17 המתארים נכונה את המצב: "... על פי מדד ההגינות אם הם רוצים להיות שותפים הם צריכים לשלם כסף, הם לא יכולים למשוך שותפה במשך חצי שנה בלי להגיע לסיכום".
57. לא זו אף זו. גם מהתנהלותם של התובעים במהלך המשא ומתן ניתן ללמוד שהם לא ראו בכך קשר חוזי מחייב. מפנה אני לאמירות שצוטטו בסעיף 22 לעיל, וביניהן להודעת ווטצאפ של משה מיום 9.2.17, שנכתבה לאחר משלוח הטיוטה השנייה: "אם אלו התנאים אז חבל, הייתן צריכות להגיד מראש, אני ככה לא נכנס לעסקה. חבל מאוד. אפילו מעליב. שיהיה בהצלחה". כך, ביום 20.2.17, לאחר העברת טיוטה נוספת התקשר ירון לשרון וציין כי הוא אינו מעוניין להמשיך במשא ומתן, ראו גם חקירתו בה הוא אישר שיחת הטלפון (פרו' עמ' 119 שו' 2-6). כך, ביום 1.3.17 כתב משה לשרון, שוב בהודעת ווטצאפ, כי הוא מרגיש ש"ירד לה" מהם, ו"עדכני אם רלוונטי ונקדם היום כולל חתימה והעברת כסף". ראו גם עדותו של שמעון ממנה עולה כי התובעים התנהלו בעצלתיים והתמהמהו : "...לאורך כל הדרך ניכרה התמהמהות של ירון ומשה, ולמרות שאנחנו התקדמנו בתהליך ושרון רכשה את מסמכי המכרז ושרון שילמה את הערבות, שרון התקדמה עם התהליך, הם התמהמהו". ובהמשך: "...הם הביעו הססנות לאורך התהליך" (עמ' 197 שו' 23).
58. אמת נכון הדבר, והנתבעות לא הכחישו זאת במהלך עדויותיהן (ראו עדות שרון בעמ' 265; עדות שמעון בעמ' 197 שו' 7, עמ' 198 שו' 9), שבמהלך תקופת המשא ומתן התובעים הוצגו כ"שותפים". לא די בכך כדי לחלוץ את המסקנה שבין הצדדים נכרת הסכם משפטי מחייב, וסבורה אני כי לדרך הצגה זו יש שני הסברים עיקריים: האחד, יחסי הקרבה בין הצדדים, עליהם עמדתי בסעיפים 42-44 לעיל. שרון כאמור ראתה בירון כ"אח", ושרון לסנונית היא "כמו אישתי", ובמערכת יחסים שכזאת דרגת החשדנות, הזהירות והחששנות מ"פיצוץ" אינה כמו במערכת יחסים רגילה. לכן, גם בשלב המשא ומתן לא היססו הנתבעות להציג את התובעים כ"שותפים".