פסק דין
השאלה העומדת לדיון, בתמצית
1. האם, כטענת התובעים, נכרת הסכם שותפות מחייב בין התובעים 1-2 לבין הנתבעות 1-2, במסגרתו הוסכם על ניהול משותף של מלון דירות איילנד בנתניה באמצעות הנתבעת 3, חברה במניותיה יחזיקו התובעים 1-2 שיעור של 50% והנתבעות 1-2 שיעור של 50%; או שמא, כטענת הנתבעות, התנהל משא ומתן בעניין הניהול המשותף של המלון, משא ומתן שלא הבשיל כדי הסכם מחייב?
זוהי בתמצית המחלוקת בין הצדדים, להלן העובדות הצריכות לעניין.
העובדות שאינן במחלוקת והנפשות הפועלות
2. התובע מס' 1 (להלן: "ירון") הינו מלונאי במקצועו ובעל מניות בחברה להפקת אירועים, כנסים ונופשים, היא התובעת מס' 3 (להלן: "טריפל"). התובע מס' 2 (להלן : "משה") הוא מפיק אירועים ושותף בטריפל, המנוהלת על ידי ירון ומשה.
3. הנתבעת מס' 1 (להלן: "שרון") עוסקת בתחום המלונאות במשך כעשרים שנה. שרון הינה הבעלים הרשומים של הנתבעת מס' 3 (להלן: "תור קלאב"), חברה המתמחה בניהול בתי מלון. בזמנים הרלוונטים לאירועים המפורטים בכתב התביעה (וגם כיום), שרון הינה מנהלת מלון דירות "איילנד" בנתניה (להלן: "המלון"), בו רוב הדירות נרכשו על ידי תושבי חוץ. הנתבעת מס' 2 (להלן: "סנונית") היא מנהלת השיווק של המלון ושותפתה של שרון בתור קלאב (ראו עדותה בעמ' 311 שו' 3, שו' 20). כבר זה המקום לציין שבין שרון וסנונית, מעבר לקשר עסקי, קיימת חברות רבת שנים. עוד אציין שההיכרות בין שרון לירון אף היא רבת שנים, מדובר בחברי ילדות, ושרון אישרה בחקירתה כי ראתה בו בן משפחה (עמ' 269 שו' 23).
4. ביום 30.12.15 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (פר"ק 64485-12-15, להלן: "תיק הפירוק") בקשה דחופה לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט 1999 (להלן: "חוק החברות"). הבקשה הוגשה על ידי חברת אוקיינוס איסלנד נתניה בע"מ (להלן: "חברת אוקיינוס"), אשר שימשה כחברת הניהול של המלון באותה עת. במסגרת הבקשה שהוגשה התבקש בית המשפט לאשר הסדר בין חברת אוקיינוס לבין נושיה וכן להורות על הקפאת הליכים. במסגרת תיק זה התמנה עו"ד שלום גולדבלט כנאמן (להלן: "הנאמן"); אושר הסדר נושים וסוכם כי ניהול המלון יופקד בידי חברת ניהול חדשה. יש לציין כי בעת הגשת הבקשה שימשה שרון כמנהלת שיווק של המלון; שרון שיתפה פעולה עם הנאמן בתקופת ההפעלה ומונתה בחודש אוגוסט 2016 כמנכ"לית של המלון. כך גמלה בליבה של שרון ההחלטה להתמודד במכרז שהנאמן אמור היה לפרסם לצורך התקשרות עם חברת ניהול חדשה.
5. בחודש אפריל 2016 יצרה שרון קשר עם ירון, אותו היא מכירה כאמור מילדות, ועניינה אותו בשיתוף פעולה לעניין המלון. ירון ציין כי הוא שותף של משה, ובין השלושה החלו מגעים ראשוניים לבחינת הפעלת המלון. התובעים מציינים כי בשלב כלשהו ניתקה שרון מגע, וחידשה אותו בחודש אוקטובר 2016, או אז החלו להתקיים פגישות ומגעים אינטנסיביים לצורך הקמת השותפות ביניהם.
6. במקביל, בחודש אוקטובר 2016 רכשה שרון את מסמכי המכרז מהנאמן והגישה הצעה לניהול המלון באמצעות תור קלאב. הנתבעות טענו, וטענה זו לא נסתרה, כי לצורך ההתמודדות במכרז העמידו ערבות בנקאית שנדרשה במסגרת המכרז על סך של 912,420 ₪ (להלן: "ערבות המכרז"). שרון ניהלה מו"מ עם הנאמן; שיפרה את הצעתה וביום 18.1.17 ניתן פסק דין על ידי הנשיא אורנשטיין בתיק הפירוק של חברת אוקיינוס, בו אושר הסדר הנושים ואושרה ההתקשרות עם חברת הניהול החדשה, היא תור קלאב.
7. לצד הזכייה במכרז, המשיכו המגעים בין התובעים לבין הנתבעות והוחלפו ביניהם מספר טיוטות "הסכם מייסדים", ראו טיוטה מס' 1 מיום 31.1.17 שהוכנה ע"י עו"ד יוסי בייטנר, בא כוחם של התובעים באותה עת, צורפה כנספח 4 לכתב התביעה; טיוטה מתוקנת של "הסכם המייסדים" אשר הוכנה ע"י עו"ד גיל ירון (בא כוחה של סנונית) והומצאה על ידו ביום 9.2.17 לעו"ד בייטנר, נספח 5 לכתב התביעה; טיוטה מתוקנת נוספת מיום 5.3.17 אשר הוכנה על ידי עו"ד יוסי בייטנר, נספח 6 לכתב התביעה. יש לציין כי כל הטיוטות נושאות את הכותרת: "טיוטה לצרכי מו"מ בלבד". בטיוטה האחרונה שנשלחה לנתבעות הוסיפו התובעים סעיף (8.15) בו מבקשים הם לקבוע ששרון תהא זכאית לדמי ניהול של 50,000 ₪ לחודש (כשהנתבעות טוענות שתנאי זה היה מוסכם מלכתחילה), ואילו טריפל תהא זכאית לקבל דמי ניהול בסך של 40,000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ.
8. לאחר קבלת הטיוטה האחרונה וקבלת דרישת התובעים לתשלום דמי ניהול הודיעו הנתבעות לתובעים על הפסקת המגעים ביניהם, ראו עמדות הצדדים בנוגע לכך בסעיפים 54-55 לתצהיר ירון; סעיפים 67-68 לתצהיר משה; סעיף 86 לתצהיר שרון. ביום 15.3.17 התקיימה פגישה בין הצדדים, ולמרות שלטענת התובעים הם היו נכונים לסגת בהם מדרישת תשלום דמי הניהול, הודיעו להם הנתבעות על כך שהם אינם חלק מהמיזם וניהול המלון יעשה בלעדית ע"י הנתבעות, באמצעות תור קלאב (ראו סעיף 88 לתצהיר שרון).
9. בעקבות הודעה זו, שלח בא כוח התובעים ביום 6.4.17 מכתב (נספח 7 לכתב התביעה) בו מפורטת הדרישה לשלם למרשיו מחצית משווי השותפות; ביום 17.5.17 דחו באי כוח הנתבעות את הדרישה, ראו מכתב התשובה נספח 8 לכתב התביעה. מאחר והצדדים לא הגיעו להבנות, הוגשה ביום 19.9.17 התביעה המוערכת בסך כספי של 10,514,508 ₪ אולם לצרכי אגרה הועמדה על סך של 3,000,000 ₪.
10. הנתבעות הכחישו את קיומה של השותפות ואת הנזק הנטען. התקיימו בפניי שני דיוני הוכחות במהלכם נחקרו התובעים משה וירון; הנתבעות שרון וסנונית; וכן עד נוסף מטעם הנתבעות, מר שמעון דורון (להלן: "שמעון"), שייעץ לשרון בעת הכנת ההצעה למכרז ומשמש כיועץ לקלאב תור גם כיום (עדותו בעמ' 202 שו' 7). בסיום ההוכחות ניתן צו לסיכומים ומשאלו הוגשו אין לי אלא ליתן את הכרעתי, לאחר שאסקור בקצרה את טענות הצדדים וההלכה הנוגעת לעניין.
טענות התובעים, בתמצית
11. עם חידוש הקשר בין ירון לשרון, בחודש אוקטובר 2016, ועוד בטרם ניתנה ההצעה למכרז, המציאה שרון לירון דו"ח רווח והפסד (לא מבוקר) של המלון בנוגע לתשעת החודשים הראשונים של שנת 2016, התקופה שבה נוהל המלון על ידי הנאמן (הדו"ח צורף כנספח 1 לתצהיר משה). דו"ח זה הראה על רווח נקי בתקופה האמורה העומד על סך של 2,866,255 ₪. התובעים התרשמו שמדובר בעסק רווחי ביותר, שביכולתם לשפר אותו והם החליטו לקבל את הצעתה של שרון ולהיות שותפים במיזם.
12. מנקודת זמן זה ואילך התגייסו התובעים בכל מרצם ובמשך מרבית זמנם על מנת לממש את המיזם המשותף, היינו להכין ולהקים ביחד עם שרון ויועציה חברת ניהול אשר תכין ותגיש הצעה למכרז במטרה לזכות בו ותפעל כעסק משותף ורווחי. למעשה כבר בנקודת זמן זו התגבשה השותפות, והראיה היא ששרון הציגה את משה וירון כשותפים בפניי צדדי ג'. כך למשל, השתתפו בישיבות עם הדיירים; הוצגו כשותפים בפני הנאמן ואף הוצגו כשותפים במסגרת פניית שרון למשרד התיירות, ראו נספח 39 לתצהיר משה.
13. לטענת התובעים, כבר בתחילת המגעים התגבש הסכם מחייב אשר כלל את התנאים הבאים:
(1) תור קלאב תשמש כחברת הניהול וההצעה תוגש בשמה;
(2) אם תור קלאב תזכה במכרז יוקצו מניות תור קלאב לטריפל וסנונית באופן שמניות תור קלאב יוחזקו 50% טריפל; 25% שרון; 25% סנונית;
(3) בעלי המניות של תור קלאב יעמידו את כל המימון אשר נדרש ויידרש לתור קלאב לפי חלקם היחסי בהון המניות שלתור קלאב;
(4) שרון תשמש מנכ"ל תור קלאב;
(5) בעלי המניות בתור קלאב יחתמו על הסכם מייסדים אשר יסדיר את יחסיהם כבעלי המניות בתור קלאב.
14. התובעים מדגישים, ביתר שאת בסיכומי התשובה, כי במהלך הקשר עם הנתבעות היו שני שלבים נפרדים: השלב הראשון שבמהלכו נקשר בין הצדדים חוזה מחייב לגבי עצם השותפות ולגבי התנאים היסודיים והבסיסיים של השותפות בין הצדדים; ואילו השלב השני שתחילתו ביום 31.1.17 (מועד העברת הטיוטה הראשונה של הסכם המייסדים) ועד לתחילת חודש מרץ 2017, שבמהלכו ובמקביל לפעילות המשותפת של הצדדים במיזם, נדונו בין הצדדים תנאיו של הסכם המייסדים, וזאת במטרה לקבוע את הפן המשפטי של יחסי הצדדים כבעלי מניות בתור קלאב ואת הממשל התאגידי בחברה זו. לפיכך טוענים התובעים כי אין לראות בהחלפת טיוטות הסכם המייסדים כחוסר מסוימות או גמירות דעת, כפי שטוענות הנתבעות, אלא דובר רק בשלב השני שהיה כאמור פורמלי ולא גרע מהסכם השותפות שכבר גובש.
15. לשיטת התובעים, נכרת בין הצדדים הסכם שותפות מחייב העומד בתנאי הדין וההלכה. בעניין זה מפנים התובעים לדרך הצגתם על ידי הנתבעות, כשותפים לכל דבר ועניין, ראו סעיפים 28-32 לסיכומי התובעים; לפועלם במיזם החל מחודש אוקטובר עד חודש מרץ 2017, ראו שחזור הפעולות שהכין משה, נספח 2 לתצהירו, התכתובות, המיילים וה"ווטצאפים" שהוחלפו בין הצדדים ונגעו לפעילות היומיומית, ראו הריכוז בסעיפים 33-36 לסיכומי התובעים. לשיטת התובעים, מדרך התנהלות הצדדים בזמן אמת ומדרך הצגתם לצדדי ג', לא יכול להיות ספק כי נכרת הסכם מחייב.
16. התובעים דוחים את טענות הנתבעות באשר לחוסר מסוימות הנלמד כביכול מטיוטות הסכם המייסדים שהוחלפו בין הצדדים. לשיטת התובעים עיקרי הדברים סוכמו עוד בשלב הראשוני, ונותרו לדיון נושאים מינוריים, שגם לגביהם הסכימו התובעים להתפשר. לגבי מנגנון ה-BMBY אשר נמחק ע"י התובעים בטיוטה האחרונה, נטען כי מראש לא היה מקובל על התובעים; נטען כי סעיף הדילול בטיוטה האחרונה נוסח בהתאם לסיכום בין משה ושרון (נספח 34 לתצהיר משה), ואילו לעניין דמי הניהול טוענים התובעים שנכונים היו להתפשר, ואף הודיעו על כך בזמן אמת.
17. התובעים מפנים להלכה ולריכוך שנעשה בדרישת המסוימות; התובעים מבקשים את בית המשפט לקבוע שגרסת הנתבעות לפיה נוהל משא ומתן במשך חמישה חודשים מבלי שנכרת הסכם מחייב הינה בלתי הגיונית בעליל – לשיטתם לא הגיוני שיוצגו כלפי צדדי ג' כשותפים; ישתתפו בפגישות ויטלו חלק במשאים ומתנים; יבצעו פעולות הקשורות למיזם המשותף, והכל בשלב הטרום חוזי כביכול. לשיטתם יש לדחות גם את הטענה כי במהלך תקופה זו בדקו את הכדאיות הכלכלית של ההשקעה, שכן זו נבדקה על ידם ונחה דעתם לגבי כדאיות ההשקעה כבר מדו"ח רווח והפסד שהוצג בפניהם.
18. מוסיפים התובעים וטוענים כי עדי ההגנה לא היו אמינים והתגלו סתירות בעדויותיהם (ראו סעיף 43 לסיכומים); נטען כי הנתבעות ניהלו את ההליך שלא בתום לב, עוד בשלב גילוי המסמכים וכן באי חשיפת הסכם הנאמנות של שרון וסנונית, שגולה רק בעקבות חקירת סנונית (ראו סעיף 44 לסיכומים); התובעים מפנים לעובדה שגם בין סנונית לשרון לא נכרת הסכם מייסדים בכתב (סעיף 45 לסיכומים); התובעים הודפים את טענות הנתבעות לפיהן חיפשו "גב כלכלי" לשותפות, ומצביעים על העובדה שגם היום, כשנתיים לאחר הזכייה במכרז, עדיין לא נכנס שותף משקיע לשותפות (סעיף 46 לסיכומים).
19. התובעים טוענים כי זכאים הם לפיצויי קיום כיוון שהתגבש הסכם שותפות, ולחלופין מדובר במקרה החריג המצדיק פסיקת פיצויי קיום בשלב פרישת צד ממשא ומתן בחוסר תום לב; התובעים טוענים כי הנתבעות מושתקות ומנועות מלטעון כי אין הסכם מחייב, לאור המצגים שהן עצמם הציגו, בין היתר לצדדי ג'. לגבי גובה הפיצוי מפנים התובעים לדו"ח רווח והפסד. בנוסף ולחלופין מבקשים התובעים להסתמך על דיני עשיית עושר ולא במשפט. ככל שידחה בית המשפט את הדרישה לפסיקת פיצויי קיום, מבקשים התובעים מבית המשפט לפסוק פיצויי הסתמכות המבוססים על תחשיב של 600 שעות עבודה לפי שכר של 500 ₪ לשעה בתוספת מע"מ, בתוספת פיצוי בגין עוגמת נפש ושיפוי עבור ההוצאות לעו"ד בייטנר (14,508 ₪), סה"כ 555,508 ₪.
טענות הנתבעות, בתמצית
20. הנתבעות טוענות כי מדובר בתביעת סרק מופרכת, אשר הוגשה בחוסר תום לב מתוך ניסיון להתעשר על חשבון הנתבעות. בתמצית טוענות אלו כי התובעים לא תרמו דבר למיזם; לא הסתכנו ולא סיכנו כל השקעה מצידם; החליטו "לשבת על הגדר" על מנת לבחון האם תור קלאב תזכה במכרז והיוזמה תעלה יפה; ככל שהיוזמה הייתה נכשלת, היו טוענים שהם "מחוץ" למיזם; ואילו כעת, כשרואים הם בהצלחת המיזם, מעלים הם טענת שווא בדבר שותפות כביכול.
21. לשיטת הנתבעות, במקרה הנדון לא השתכלל כלל הסכם מחייב, בהעדר גמירות דעת ומסוימות. הנתבעות טוענות כי בין הצדדים התנהל במשך חודשים משא ומתן, כשבמהלכו בחנו התובעים את כדאיות העסקה וכדאיות ההשקעה מבחינתם, הא ותו לא. בעניין זה מציינות הנתבעות כי הן היו בעלות הידע, הקשרים, הניסיון והנתונים הנוגעים להפעלת המלון; הן אלו שרצו ליצור שקיפות בפני התובעים, על מנת לייתר כל טענות עתידיות; הן אלו שהציגו את כל המסמכים שברשות התובעים; התובעים לא תרמו, ולא היו יכולים לתרום דבר לצורך הגשת ההצעה; כל שנדרש מהם הסתכם בהשקעה, אך מכך התחמקו התובעים באופן שיטתי.
22. הנתבעות טוענות כי מהתנהגות התובעים בזמן אמת עולה כי הם לא גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב, ובמהלך התקופה אמורה ראו הם את עצמם חופשיים להפסיק את המשא ומתן. כך למשל מפנות הנתבעות להודעת ווטצאפ של משה מיום 9.2.17, שנכתבה לאחר משלוח הטיוטה השנייה: "אם אלו התנאים אז חבל, הייתן צריכות להגיד מראש, אני ככה לא נכנס לעסקה. חבל מאוד. אפילו מעליב. שיהיה בהצלחה". כך, ביום 20.2.17, לאחר העברת טיוטה נוספת התקשר ירון לשרון וציין כי הוא אינו מעוניין להמשיך במשא ומתן, ראו גם חקירתו בה הוא אישר שיחת הטלפון (פרו' עמ' 119 שו' 2-6). כך, ביום 1.3.17 כתב משה לשרון, שוב בהודעת ווטצאפ, כי הוא מרגיש ש"ירד לה" מהם, ו"עדכני אם רלוונטי ונקדם היום כולל חתימה והעברת כסף". הנתבעות טוענות כי התבטאויות אלו מלמדות על שלב הטרום חוזי בו היו מצויים הצדדים, כאשר התובעים רואים עצמם חופשיים לפרוש הימנו בכל עת.
23. הנתבעות מפנות לטיוטות הסכם המייסדים שהוחלפו בין הצדדים, לכותרת המסמך, לגרסת "עקוב אחר שינויים" שמלמדת על המחלוקות הרבות שנותרו לליבון. הנתבעות טוענות שמהשוואת הטיוטות עולה שהצדדים לא גיבשו הסכמות ביחס לתנאים מהותיים דוגמת מנגנון ה- BMBY, מנגנון הדילול, דמי הניהול, התחייבות טריפל להשקיע בתור קלאב אותם סכומים שהושקעו ע"י שרון וסנונית; קביעת מנגנון המחייב עובדים לעבור בדיקת פוליגרף; קביעת מנגנון מכירת מניות לצד שלישי ועוד, וראו סעיפים 24-29 לסיכומי הנתבעות.