62. הנתבעת 1 אף סיפקה לתובעות בגדי עבודה וחומרים:
"ש: ... מי נתן לך חומרי ניקיון?
ת: סבי.
ש: סבי. מי נתן לך בגדים?
ת: גם סבי". (עדות התובעת 1 עמוד 16 שורות 18 – 21).
חומרי הניקיון שהיו דרושים לעבודה לא סופקו על ידי הנתבעת 2 (עדות מר טראובה, עמוד 100 שורות 10- 15).
63. אשר לשאלת הפיקוח על תנאי ההעסקה של העובדים, לא הוכח כי התקיימה ביקורת שוטפת על מנת להבטיח תשלום הזכויות. אין חולק למעשה, כי זכויות התובעות נשוא הליך זה נפגעו, ובין היתר נוכו משכרן ניכויים שהיו אמורים להיות מופקדים בפיקדון מעסיקים ולא הופקדו בפועל, ולא הופרשו עבורן הפרשות לקרן השתלמות. לו הייתה נערכת ביקורת מועילה בנוגע לשכרן, היה על המעסיקה לתקן את ההפרות. הנתבעת 1 הציגה מספר התכתבויות בין הצדדים הנוגעת לבקרה בנושא זכויות העובדים (נספח 1 לתצהיר מר פרצ'יק). כל ההתכתבויות שהוצגו הן משנת 2017, שנה בה החלו המחלוקות העסקיות בין הנתבעות, פרט להתכתבות אחת משנת 2015. לא הוסבר מדוע לא הוצגו ראיות נוספות לביקורת על זכויות העובדים משנת 2015 ולא הוצגו כלל ראיות משנת 2016. אף לא הוכח כי הנתבעת 1 ערכה מעקב שוטף אחר תיקון הליקויים שהתגלו בביקורת היחידה שהוצגה משנת 2015.
64. בנסיבות אלה, ומשלא הוכח כי הנתבעת 1 קבעה דרך יעילה המאפשרת לעובדים למסור הודעות אודות פגיעה בזכויותיהם, כמתחייב מסעיף 26 לחוק להגברת האכיפה, יש לראות אף את הנתבעת 1 כאחראית לזכויות התובעות, הן כמעסיקה במשותף והן לאור הפרת חובות הפיקוח.
65. הנתבעת 2 טענה בסיכומיה, כי ככל שחל על העסקת התובעות צו ההרחבה של ענף הניקיון, יש לחלק את הנטל בין הנתבעות ולחייב את הנתבעת 1 בתשלומים בהתאם לצו ההרחבה, נוכח "הסירוב של קבלן הניקיון לקלוט את העובדים בתום 9 חודשי העסקה" (סעיף 97 לסיכומי הנתבעת 2). כאמור, לא שוכנענו כי יש לראות את התובעות כמי שהועסקו כעובדות כוח אדם. ממילא, כלל לא הוכח כי הנתבעת 2 פעלה על מנת שהתובעות יקלטו כעובדות הנתבעת 1 לאחר 9 חודשים, לרבות פנייה לנתבעת 2 בהקשר זה בתום 9 חודשי העסקה. המחלוקות בין הנתבעות אינן מעניינן של התובעות, הזכאיות לתשלום זכויותיהן משתי הנתבעות כאחת.
66. בנסיבות אלה, חבותן של הנתבעות היא יחד ולחוד, פרט להשבת הכספים שנוכו על ידי הנתבעת 2, חבות המוטלת עליה בלבד.
הזכויות הנתבעות
התובעת 1
67. לאור הקביעה כי חל על העסקת התובעות צו ההרחבה של ענף הניקיון, ולאור הסכמות הצדדים בדיון מיום 26.5.19 (להלן גם: ההסכמות"), התובעת 1 זכאית לזכויות הבאות:
א. תוספת ותק בסך 400 ₪. בסיכומי התובעות נטען כי קמה זכאות לסכום גבוה יותר, ביחס לשתי התובעות, בניגוד להסכמות וללא חישוב נלווה, ולפיכך נדחית הטענה.
ב. החזר ניכויים שנוכו על ידי הנתבעת 2 עבור הפקדות לפדיון מסתננים ולחברת ביטוח ולא הופקדו בפועל בסך 6,605 ₪ (סיכומי התובעות סעיף 48; סיכומי הנתבעת 2 סעיף 140).
ג. פדיון חופשה שנתית בסך 3,630 ₪. בסיכומי התובעות נטען כי קמה זכאות לסכום שונה, ביחס לשתי התובעות, בניגוד להסכמות. הטענה נדחית.
ד. הפרשי דמי הבראה בסך 1,210 ₪.
ה. דמי חגים בסך 2,202 ₪: אין חולק, כי לתובעת שולמו דמי חגים עבור 5 ימים בתקופת העבודה. התובעת טוענת כי קמה לה זכאות לדמי חגים עבור 13 ימים נוספים, בסך 2,569 ₪ (סעיף 51 לסיכומי התובעות). לעמדת הנתבעת 2, קמה זכאות לתשלום דמי חגים בגין 10 ימים נוספים, שכן מבין ימי החג שפירטה התובעת שני ימים חלו בשבת: פסח- 23.4.16 ויום כישור 30.9.17. הצדק עם הנתבעת בטענה עובדתית זו. כן נטען, כי קודם לשביעי של פסח, 17.4.17 התובעת לא עבדה ולכן אינה זכאית לדמי חג. בהקשר זה לא הוכח כי התובעת שובצה לעבוד ובחרה שלא לעבוד ולכן לא נשללת זכאות התובעת. מכאן, כי התובעת זכאית לדמי חגים עבור 11 ימים, בהתאם לחישוב הבא:
11 ימי חגX 27.35 ש"ח לשעהX 8 שעות ליום X 0.915% משרה=2,202 ₪.
ו. פיצוי חלף הפרשה לגמל בסך 8,926 ₪.
ז. פיצוי חלף הפרשות לפיצויים בסך 9,599 ₪.
ח. פיצוי חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 8,286 ₪.
התובעת 2
68. לאור הקביעה כי חל על העסקת התובעות צו ההרחבה של ענף הניקיון, ונוכח הסכמות הצדדים בדיון מיום 26.5.19, התובעת 2 זכאית לזכויות הבאות:
א. תוספת ותק בסך 78 ₪, בהתאם להסכמות.
ב. החזר ניכויים בסך 5,403 ₪, אשר לא הופקדו על ידי הנתבעת 2 בפיקדון מסתננים.
ג. פדיון חופשה שנתית בסך 2,480 ₪, בהתאם להסכמות.
ד. הפרשי דמי הבראה בסך 1,182 ₪, בהתאם להסכמות.
ה. דמי חגים בסך 1,348 ₪: לתובעת 2 שולמו דמי חגים עבור 4 ימים בתקופת העבודה. התובעת טוענת כי קמה לה זכאות לדמי חגים עבור 14 ימים נוספים, בסך 2,661 ₪ (סעיף 51 לסיכומי התובעות, המתייחס, ככל הנראה בטעות, גם לתקופה שקדמה לתחילת עבודת התובעת 2, חודש מאי 2016). לעמדת הנתבעת 2, קמה זכאות לתשלום דמי חגים בגין 5 ימים נוספים, שכן התובעת 2 זכאית לדמי חגים מחודש אוקטובר 2016 ומבין ימי החג שפירטה אחד חל בשבת: יום כיפור 30.9.17. הצדק עם הנתבעת בטענה עובדתית זו. כן נטען, כי התובעת לא עבדה כלל בחודש אפריל 2017 ושהתה בתקופת מחלה ולכן אינה זכאית לשני ימי החג שהיו באותו חודש. אף טענה זו לא הוכחשה ולא נסתרה והיא מתקבלת. ביחס לשני ימים חג: יום העצמאות 2.5.17; ראש השנה 22.9.17, נטען כי התובעת לא עבדה יום לפני ולכן אינה זכאית לדמי חג. בהקשר זה לא הוכח כי התובעת שובצה לעבוד ובחרה שלא לעבוד ולכן לא נשללת זכאות התובעת. מכאן, כי התובעת זכאית לדמי חגים עבור 7 ימים, בהתאם לחישוב הבא:
7 ימי חגX 27.35 ש"ח לשעהX 8 שעות ליום X 0.88% משרה=1,348 ₪.
ו. פיצוי חלף הפרשות לגמל ולפיצויים בסך 12,836 ₪.
ז. פיצוי חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 5,809 ₪, בהתאם להסכמות הצדדים.
נסיבות סיום העבודה של התובעות
69. אין חולק, כי לאחר חודש אוקטובר 2017, מועד סיום ההתקשרות בין הנתבעות, המשיכו התובעות לעבוד באותו מקום עבודה בקניון, כעובדות של קבלן המשנה החדש שהחל לעבוד במקום.