פנייה זו של התובעת לסופי - אשר אין חולק כי ייצגה את הנתבעים בלבד ולא את התובעים – מאחורי גבם של הנתבעים, תוך הבטחת תגמול כספי שנועד כאמור להניא את סופי להביא למכירת הדירה לתובעים, תוך פגיעה באינטרס של הנתבעים – מהווה התנהלות לא הגונה, לא מקובלת, וחסרת תום לב.
41. אכן, כפי שצויין וצוטט בהרחבה בפסיקה, אליה הפנו התובעים, דרישת תום הלב מחייבת את הצדדים למשא ומתן לנהוג זה כלפי זה באופן סביר והגון (ראו גם בר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצ'קובסקי ואח', פ"ד לה(3), 449), ואולם, ברור מאליו, כי אמת מידה זו חלה על הצדדים שניהם. משהפרו התובעים את חובתם לנהוג בהגינות כלפי הצד השני למשא ומתן,
מה להם כי ילינו כי כאשר התגלה הדבר, הוביל הגילוי להתנערות הנתבעים מן המשא ומתן, ולו גם היה זה בשלב מתקדם שלו.
ודוק. עסקת מקרקעין היא עסקה משמעותית, אשר אינה מסתיימת ביום אחד, ונדרשת מידה לא מועטה של אמון הדדי לצורך קידומה והוצאתה אל הפועל. כפי שפירטתי לעיל בפרק העובדתי, גילוי התנהלותה של התובעת וההצעה שהציעה לסופי, הכתה את הנתבע בתדהמה וגרמה לו לאובדן אמון מוחלט בסופי. כפי שאף התבטא בפני חברו, העד מר נוראמיד (אשר כזכור ב"כ התובעים ויתרה על חקירתו הנגדית כך שעדותו לא נסתרה), וכפי שעלה גם מעדותה של עו"ד בן אליעזר, הנתבע חש כי אינו יכול לתת אמון בתובעת, וכי לא יוכל להתקשר איתה בעסקה כה משמעותית ומחייבת בהעדר אמון, וזאת גם במחיר של אובדן ההזדמנות למכור את הדירה.
פרישתם של הנתבעים מן המשא ומתן הונעה, אפוא, משיקולים ענייניים הנעוצים במשבר האמון שנוצר לאור גילוי התנהלותה של התובעת, עימה עמדו הנתבעים לחתום על עסקה משמעותית אשר אף חייבה אותם להתנהל מולה למשך תקופה לא מבוטלת. במצב דברים זה, כאשר גילוי זה הצטרף, כפי שפירטתי לעיל, לתחושת אי נוחות שנוצרה אצל הנתבעים עוד קודם בשל מעשים כאלו או אחרים מצד התובעת – אני סבורה כי אין לומר כי הפרישה הייתה בחוסר תום לב, וזאת גם אם אניח כי היה לעובדה שעל הפרק הוצעה הצעה חלופית גבוהה יותר משקל ואף משקל ממשי במסגרת החלטת הנתבעים לפרוש.
42. העולה מן המקובץ, כי על אף השלב המתקדם אליו הגיע המשא ומתן, מצאתי כי פרישתם של הנתבעים ממנו נעשתה בתום לב, ובמסגרת זכותם הלגיטימית לבחור שלא להתקשר בהסכם מחייב עם התובעים על רקע הגילויים האמורים (חופש החוזים במובנו השלילי).
43. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אילו הייתי קובעת, כי היה מקום לראות בפרישתם של הנתבעים מן המשא ומתן משום התנהלות בחוסר תום לב, גם אז, מן הנימוקים שפירטתי בהרחבה לעיל, לא היה מקום למסקנה, כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם ראוי היה לחייבם בפיצויי קיום, והסעד המתאים היה לפסוק לטובת התובעים פיצויי הסתמכות. ואולם, התובעים לא הוכיחו נזקי הסתמכות משמעותיים. טענתם, כי הפסידו עסקאות אחרות משמעותיות התבררה כבלתי מבוססת (התובעת הפנתה בסעיף 58 לשתי עסקאות אותן טענה כי הפסידו התובעים בשל המשא ומתן שנוהל עם הנתבעים, אולם התברר, כי אחת העסקאות נסגרה עוד בטרם החל המשא ומתן בין הצדדים ולגבי השנייה התברר כי מדובר בבית שהתובעים כלל לא ביקרו בו, אף שהיה בשוק חודשים קודם לפני שהחל המשא ומתן עם הנתבעים – ראו עמ' 17 לפרוטוקול ש' 12 ואילך). במצב דברים זה, נראה כי גם אילו היה מקום לקבל את תביעת התובעים, היה מקום לפסוק להם פיצוי רק בגין נזקי ההסתמכות המצומצמים שהוכחו, ועיקרם בשכר הטרחה ששולם לעורך הדין שייצגם במשא ומתן.