69. ברוח הדברים הללו, סבורני כי אל לו לבית המשפט לחסום את שעריו כל אימת שנדרש הוא לדון בעניין המהווה סתירה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. כפי שצוין לעיל, בא כוח היועץ המשפטי לממשלה ניאות בעבר להסכים למתן צו הורות פסיקתי גם במקרים בהם לא התקיימו כלל התנאים המנויים במסגרת הנחיותיו. כך, במקרים בהם ניתנו צווי הורות פסיקתיים ללא צורך בקבלת תסקיר ולגבי קטינים אשר גילם במועד הגשת הבקשה עלה על 90 יום. חרף קריאות חוזרות ונשנות למחוקק למען יסדיר את מנגנון ההכרה בהורות המשפטית - הדבר טרם נעשה. במצב דברים זה, תשמשנה הנחיות היועץ המשפטי לממשלה כאחד השיקולים אותם על בית המשפט לשקול המסגרת הכרעתו אולם לא כפקטור בעל תוקף מחייב.
ב. דרישת התושבות בחוקים אחרים
70. טענה נוספת אותה העלה בא כוח היועץ המשפטי לממשלה היא, כי צו ההורות הפסיקתי נשען במידה רבה על ההסדרים הקבועים בחוק אימוץ ילדים ובחוק הפונדקאות המאפשרים אף הם לכונן הורות משפטית. על כן, יש להיצמד לגבולות אותם התווה המחוקק במסגרת חוקים, לרבות התנאי הדורש כי בני הזוג יהיו בעלי מעמד בישראל. לחיזוק טענה זו, הפנה בא כוח היועץ המשפטי לממשלה לקביעותיו של כבוד השופט י' אטדגי בעמ"ש 9864-07-17 (עמוד 13 לפסק הדין):
"הטעם העיקרי בעיני לדחיית הערעור הוא, שמאחר וצו ההורות הפסיקתי, כדברי השופט שוחט לעיל "בא חלף הליכי אימוץ, במקרים המתאימים (ומהווה למעשה הליך אימוץ "מרוכך") ומאמץ מודל הורות שמקורו בחוק הפונדקאות", ובמילותי: מאחר וצו ההורות הפסיקתי "נגזר" במידה רבה מחוק הפונדקאות ומחוק האימוץ, הרי שגבולות הצו אינם יכולים לחרוג מגבולות אותם חוקים, ואם אלה מוחלים על בני זוג אזרחי הארץ בלבד גם הצו יחול על בני זוג אזרחי הארץ בלבד".
71. לשיטת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, הרציונל אשר עמד לנגד עיני המחוקק באותם חוקים, זהה לרציונל אשר צריך לעמוד לנגד עיניו של מותב זה, והוא - למנוע את פיצול המעמד בין הקטינה לבין המבקשת 2 ולמנוע יצירת תקדים אשר יסייע בניצול לרעה של קשרי ההורות לצורך קבלת מעמד בישראל.
סעיף 28ז. לחוק אימוץ ילדים קובע כי "אימוץ בין ארצי" יעשה רק על ידי "תושב ישראל". "תושב ישראל" מוגדר בחוק באופן הבא:
"אזרח ישראלי, או מי שניתנו לו אשרת עולה, תעודת עולה או רישיון לישיבת קבע, המתגורר בישראל לפחות שלוש שנים מתוך חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה או לפחות 12 חודשים מתוך 18 החודשים שקדמו להגשת הבקשה".