"הדבר ישרת להבנתי טוב יותר את טובת הילד. לדעתי מסלול הסדרת הרישום אין די בו. מי שמבקש לגדל ילד צריך לדאוג להסדיר לא רק את מעמדו כאזרחי ישראל אלא גם את מעמדו האישי, את המחויבות של הוריו אליו, ואת הגנת המעמד מפני מי שעשויים לכפור בו כגון ילדים ביולוגים של אחד מבני הזוג".
66. צו ההורות בבג"ץ ממט-מגד ניתן בנוגע לילד שנולד בהליך פונדקאות חו"ל, לבני זוג חד מיניים, שניהם אזרחי ותושבי ישראל. בשל עובדה זו, לא נדרש לכאורה בית המשפט העליון לדון בסוגית המעמד ובהשלכותיה על שאלת ההכרה בהורות. לצד האמור, סבורני כי יש מקום להקיש מקביעותיו של בית המשפט בבג"ץ ממט-מגד אף לעניין המקרה שלפנינו, שכן גם במקרה זה המדובר בבנות זוג אשר כל כמיהתן הייתה להביא ילד משותף לעולם. בנות הזוג ערכו הסכם לחיים משותפים אשר כלל הסכמות והסדרים מפורשים בכל הנוגע לחובותיהן העתידיות כלפי ילדתן המשותפת. נוכח שאלת המעמד, הן אף הקפידו על כך שהסדרים אלה יתייחסו גם לאפשרות לפיה בנות הזוג תיפרדנה ולאפשרות לפיה בקשתה של המבקשת 2 לקבלת מעמד בישראל תידחה והיא תיאלץ לעזוב את הארץ. נראה כי סוגית המעמד הייתה סוגיה בעלת חשיבות עליונה בעיני המבקשות ולכן, הן פעלו לשם קביעת הסדרים עתידיים בעניין בנוגע לילדיהן המשותפים.
67. בכל הנוגע לכוחן המחייב של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, נקבע זה מכבר כי אין לראות במעמדם של הנחיות מנהליות כמעמד מחייב. עניין זה זכה להתייחסות בפסק דינה של כבוד השופטת י' גרינוולד-רנד בתמ"ש 1677-01-18 עליו פירטתי בהרחבה במסגרת הסקירה הפסיקתית לעיל. בפסק הדין, נקבע כי "דרישת התושבות" איננה מושתתת על כל מקור חוקי וכי בית המשפט איננו כפוף להנחיות היועץ המשפטי לממשלה.
68. בסיכומיהן, טענו המבקשות כי הגם שהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות ככלל את הרשות המבצעת, הן עדיין נתונות לביקורתו של בית המשפט. לחיזוק הטענות, התבססו המבקשות על קביעותיו של בית המשפט העליון בבג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' שלמה הלל - יושב-ראש הכנסת, לט (3) 141, 152, אשר עסק בזכותה של סיעה בכנסת ובה חבר כנסת אחד להגיש הצעה להבעת אי אמון בממשלה. בית המשפט העליון קבע כי "נעילה הרמטית" של דלתות בית המשפט בפני כל עתירה שעניינה הליכים פנים פרלמנטריים תגרום לפגישה בשלטון החוק, בחוקיות השלטון וביסודות המשטר הדמוקרטי. מאידך, צוין כי פתיחה מלאה של דלתות בית המשפט בפני כל עתירה מסוג זה תפגע אף היא ביחסי הגומלין בין הרשויות וסופה שתפגע באושיות המשטר הדמוקרטי. בית המשפט העליון קבע כי סמכות הפירוש של החוק עבור הרשות המבצעת נתונה ליועץ המשפטי לממשלה ופירושו שלו מחייב אותה פנימה. ואולם - מקום שבו שאלת הפרשנות מתעוררת בבית המשפט, אזי, כוח הפירוש נתון בידיו של בית המשפט ופירושו שלו הוא זה שיחייב את הצדדים.