פסק דין
מחלוקת בשאלת חבותם של הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת החוב שחבה לה חברה בע"מ (בפירוק) כשהנתבע 1 היה בעל מניותיה של החברה החייבת והנתבעת 2 הייתה דירקטורית בה.
הצדדים
1. התובעת היא חברה העוסקת באספקת חומרי מחצבה והובלתם.
לתובעת היו קשרי עבודה עם חברת א. חוצבים בע"מ (להלן: "חוצבים" או "החברה") שעסקה בייזום וביצוע פרויקטים בתחום החפירה והבניה, ולימים נכנסה להליכי פירוק.
2. הנתבעים הם אח ואחות.
הנתבע 1 היה במועדים הרלוונטיים לתביעה בעל מניות חוצבים ורשום כמנהל.
הנתבעת 2 הייתה במועדים הרלוונטיים לתביעה סמנכ"לית הכספים בחוצבים.
3. דמות מהותית נוספת הרלוונטית לסכסוך דנן היא מר בני סולימאני, גיסם של הנתבעים (בן זוג של אחותם) ומי שניהל את עבודת השטח בחוצבים.
כניסת הנתבעים לחברת א. חוצבים בע"מ
4. טרם כניסת הצדדים כאן לקשרים עם חברת א. חוצבים בע"מ היה אחיינו של בני סולימאני, אביתר נחמיאס, רשום כבעל המניות בחברה. אין חולק כי מי שניהל בפועל את העבודה בחוצבים היה סולימאני.
5. הנתבע העיד כי בני משפחתו, לרבות הנתבעת, ידעו שלסולימאני היו קשיים כלכליים שונים ובעיות מס וכי הוא פנה לעזרה משפחתית על מנת לצאת לדרך חדשה. הנתבע אף אישר שידע כי סולימאני נשא עונש מאסר בשל בעיות מס (פרוטוקול הדיון מיום 13.11.19 עמ' 26 שורות 6-23).
במסגרת עזרה זו חתמו הנתבעים על ערבות אישית לחובות חוצבים בבנק ומונו לבעל מניות ולסמנכ"לית כספים.
6. מעדותו של הנתבע עולה כי בעת שנכנס לחברה כבעל מניות ומנהל ידע שמטרת כניסתו היא להחזיק את החברה כך שיתאפשר לסולימאני להמשיך לעבוד על אף המגבלות הכלכליות שרבצו עליו:
"אני נכנסתי כדי לעזור לבני סולימאני שהוא גיסי ונכנסתי במקומו של אביתר. לתת לו לעבוד. הוא עובד בעבודות עפר, והוא לא, הוא היה צריך סיוע." (פרוטוקול מיום 13.3.19, עמ' 5 שורות 12-14).
7. לנתבע היה ברור כי לסולימאני אין אפשרות לקבל מסגרת אשראי בבנק ועל כן הוא-עצמו הוצב בקדמת החברה ויצר מצג כלפי הבנק כי החשבון נפתח כאשר לחברה יש בעל מניות היכול לערוב לחובותיה:
"הלכתי איתו לבנק. הוא לקח הלוואה מהבנק. לקחתי אותו, הלכנו לבנק. אני הייתי ערב לחוב של הבנק. אני חתמתי לו על ההלוואה. החברה הייתה הלווה. אני פשוט חתמתי לו וכל היתר העברתי את זה לאחותי. ... אני מבין שהשם שלי זה מה שאפשר את קבלת ההלוואה." (שם, שורות 14-19).
ובהמשך:
"בספטמבר 2013 העבירו את המניות מאביתר אליי, כי הוא ניהל את זה שם והוא העביר את זה אליי כי הוא היה בחור צעיר, רק יצא מהצבא, הייתה לו בעיה של בחור צעיר שנכנס לבנק ולא מכירים אותו. הוא בחור צעיר שנכנס לבנק אחרי צבא, מי יתן לו, מי ידבר איתו? בספטמבר הייתה עליית מדרגה לשים את השם שלי במניות, זה הכל." (שם, שורות 26-30).
8. הנתבע גם ידע היטב כי "החברה זה סולימאני" וכי החברה משמשת כסות משפטית לפעילותו:
"הוא פתח חברה ואביתר בחור צעיר שלא יודע מה הוא עשה שם, ואני רציתי לעזור לגיסי. אז אמרתי תשמע אני מוכן לעזור לך תצא לדרך חדשה וזהו. לא הייתה לי שום כוונה מעבר לזה. אני לא ראיתי את האנשים האחרים בחיים שלי (...). לא ניהלתי שום דבר וחוץ מאשר לעזור לו בנקודה הספציפית הזו של לאפשר לו ללכת קדימה, אני לא עשיתי כלום, אני לא מכיר כלום, אני לא מכיר את ההכנסות שלי" (פרוטוקול מיום 13.3.19, עמ' 5 שורות 19-23).
9. הנתבעת בעדותה ביקשה להרחיק עצמה מכל ידיעה אודות קשייו הכלכליים של סולימאני (פרוטוקול הדיון מיום 13.11.19 עמ' 20 שורות 26-36) ואולם אין בידי לתת אמון בעדותה זו.
הנתבעים העידו על ההתגייסות המשפחתית לטובת סולימאני, בהיותו בן הזוג של אחותם, ואין להניח כי הנתבעת הסכימה לחתום על ערבות אישית בבנק ולשמש כסמנכ"לית כספים בחוצבים רק בגלל שאביתר (אחיין של גיסה) 'היה צעיר ולא קיבל אשראי בבנק', וכי סולימאני 'אמר שהוא בסדר וצריך לעזור לו קצת' (שם, עמ' 21 שורות 10-14).
10. בסעיף 2 בתצהיר עדותה הראשית ובתשובה 25 לשאלון שהופנה אליה הצהירה הנתבעת כי מעורבות הנתבעים בחוצבים באה כי "בני (סולימאני) ואביתר ביקשו שנסייע לחברה...".
הנתבעת העידה כי ידעה היטב שהחברה מנוהלת בפועל ע"י סולימאני והיא תהא אחראית על האיזון הכספי. נכונות שכזו בחברה המגלגלת מיליוני שקלים לא נולדת יש מאין וללא ידיעה כי יש לסולימאני קשיים כלכליים ואחרים שאינם מאפשרים לו לעמוד ב'פרונט' כהגדרתה.
11. הנתבעת הסבירה את כניסתם לחברה לצורך עמידה ב'פרונט' ורכישת אמון הבנק:
"כמו שאמנון אמר, הבחור היה בחור צעיר, בבנק לא הסכימו לתת לו הלוואה כדי שהעסק יתחיל לפעול, זה היה ב-2013. אנחנו עזרנו, באנו כאילו להיות בפרונט אבל במטרה שהבנק יתן קצת יותר אמון ויתן לו לפעול." (פרוטוקול מיום 13.3.19, עמ' 6 שורות 2-4).
ובהמשך:
"מוניתי לדירקטורית בפברואר 2014 כדי להקל על כל ההתנהלות מול הבנק, כי אמנון עובד במוסך, לא יכול כל הזמן לצאת, ללכת, לחתום, אז אני הייתי יכולה לעשות את זה, הייתי בעבודה משרדית אז היה לי יותר נוח לצאת מהעבודה. לרגע לא חשבנו שזה יכול להגיע למצב כזה, החברה התנהלה מספטמבר 2013 עד מאי 2015 כמו שצריך והכל היה בסדר, לא היה אמור לקרות שום דבר..." (פרוטוקול מיום 13.3.19, עמ' 6 שורות 8-12).
12. בעדותה בהמשך כבר הודתה הנתבעת כי מינויה לדירקטורית לא היה מטעמים טכניים גרידא:
"ש. איך זה התגלגל לכך שפתאום אתם בעל מניות – אמנון בעל מניות ואת מנהלת?
ת. אני לא יכולה לתת מצד אחד ערבות אישית ומצד שני לא לבדוק מה קורה שם. אני צריכה איזה שהיא שליטה שתהיה על מה שנכנס ומה שיוצא." (פרוטוקול הדיון 13.11.19, עמ' 20 שורות 1-3).
13. לסיכומה של סוגיה זו יש לומר כי הנתבעים נכנסו לתפקידיהם בחוצבים תוך ידיעה ברורה כי הם משמשים כסות לגיטימית לפעילותו של סולימאני, שאינו יכול לפתוח חשבון בנק ולהיות בעל מניות בחברה. מסיבה זו חתמו הנתבעים על ערבות אישית בחשבון הבנק של החברה, ושם בלבד, והנתבעת פעלה להבנתה לשמור על איזון כספי של הכנסות החברה והוצאותיה.
14. כמתואר לעיל הדבר לא צלח וחברת חוצבים נכנסה להליכי פירוק. טענות התובעת נגד הנתבעים כאן הובאו בפני המפרק, ואולם המפרק לא מצא לנכון לפתוח בהליכים כלשהם כלפי הנתבעים. בנסיבות אלו נותר לתובעת לנהל את ההליך שלפני, ואין בעמדת המפרק כדי למנוע ממנה את הבירור המבוקש.
כניסת התובעת לעבודה עם חוצבים והטענה להתחייבות אישית
15. לטענת מנהלי התובעת, בני זוג המשמשים מנכ"ל התובעת וסמנכ"לית, סולימאני ידוע כאדם עם קשיים כלכליים שהחזיק בעבר חברה אחרת שחייבת כיום קרוב ל-30 מיליון ₪ לנושיה. לטענתם נכנס סולימאני להליך פשיטת רגל אשר הופסק בשל ניצולו לרעה, ולאחר פתיחת הליך נוסף הוכרז כפושט רגל.
16. בתצהיריהם טענו מנהלי התובעת כי מעמדו של סולימאני נודע להם בדיעבד, אך בעדויותיהם עלה במפורש כי ידעו על תפקידו המהותי בחברה כבר בראשית הדברים ועל כן פנו לבירור הדברים, כפי שעולה מתביעתם הנוכחית, עוד לפני הרחבת ההתקשרות עם חוצבים.
17. מר אבי לוי מנהל התובעת העיד כי לסולימאני הייתה "היסטוריה די ארוכה של 'עקיצות'" ועל כן התובעת לא הייתה מעוניינת לעבוד מולו. עם זאת העיד כי כאשר קיבל פנייה להרחיב את היקף העבודה עם חוצבים נעשתה פניה לנתבעת אשר הפיגה את החששות :
"הציעו לי להתחיל לספק חומרים למצעים ודברים כאלה וגם לעשות פינויים עם מהחפירה. ואז יצרתי קשר עם מיכל (הנתבעת, מ.ב.) ואמרתי לה שאני לא מעוניין לעבוד עם הגורמים שאני מכיר כי יש היסטוריה והיא אמרה אתה לא עובד מולם אתה עובד מולי. כל ענייני החשבונות, שיקים, וכל מה שקשור בכספים, זה אתה עובד מולנו בלבד, לא מול בני ולא מול אף אחד אחר. בני הוא זה שפנה אליי בהתחלה. בני הוא זה שהציע לספק חומרים. הייתי צריך להוציא חומרים מהשטח ולהביא חומרים לשטח. כשהגעתי למיכל למשרד שלהם בהרצליה אמרו לנו אנחנו חברת גבלים ואני מכיר אותם, בני הוא זה ששלח אותי אליהם כדי לעשות את כל התיאום. (...) זהו. העסקאות היו דרך א. חוצבים שזה לא בני ולא אף אחד אחר. זה אנחנו ואתה עומד מולנו ואת החשבונות אתה מגיש לנו, אתה עובד מול בני בשטח וחשבונות אנחנו, שיקים אנחנו. לא קשור לבני. אני לא מכניס את גבלים. א. חוצבים אני מכיר אותם משכבר הימים, אני מכיר את מיכל משכבר הימים, והיא נתנה לי את כל הביטחון לדעת שהכל יהיה בסדר ולא תהיה בעיה ואם תהיה בעיה היא תודיע לי בעוד מועד. אם תהיה בעיה מבחינת תזרים, לבני יש היסטוריה די ארוכה של "עקיצות". הייתי צריך להכניס 12-13 משאיות לשטח והייתי צריך לקבל ביטחון מאיפשהו והיא נתנה לי את הביטחון הזה." (פרוטוקול מיום 13.3.19, עמ' 6 שורה 24 – עמ' 7 שורה 1).
18. גב' עידית לוי, בת זוגו של מר אבי לוי וסמנכ"לית התובעת, העידה כי:
"את בני גם אני וגם הוא מכירים מסיפורים קודמים של חברות שנפתחו ונסגרו, וסוחבות חובות לעוד הרבה אנשים, אני לא יודעת את השם של החברות. אבי הגיע אליי ואמר שנוצר קשר בקשה להתחיל לעבוד ולספק לא. חוצבים דרך בני, בני היה הדמות הדומיננטית, כל ההתנהלות של החומרים הייתה מול בני כל הזמן, הכל נעשה מול בני, כי הוא זה שלמעשה היה חי והרוח החיה של החברה. למרות זאת, מאחר ואני ידעתי קצת משמועות ורחש של המושב מי זה בני, נדלקה לי נורה אדומה. את מיכל אני הכרתי לפני למעלה מ-25 שנה, היא הייתה חברתו מס' שנים של חבר מאוד טוב של אבי. הייתה אצלי בבית. הקשר התנתק עם השנים אבל היה שמור (..)... היה לה שמור חסד של קשר חם וביטחון אצלי בלב. הרמתי אליה טלפון, למשרד א. חוצבים, אינני זוכרת את היום והשעה. אבל אני זוכרת היטב את השיחה. אמרתי לה מה נשמע, מה שלומך, אני מבינה שאבי הולך לספק לכם חומרים, את יודעת, אנחנו עם 4 ילדים, משאית אחת בלבד מספקים עבודה להרבה מאוד מובילי משנה, והשוק הזה רוב מובילי המשנה הם בני דודינו שבסוף מגיע תשלום, אם הוא לא מגיע הם יכולים גם לחכות לי מחוץ לבית, ואיפה בני עומד כאן בחברה. היא אמרה לי עידית אני סמנכ"לית הכספים אני באופן אישי אדאג שלא יקרה לכם כלום, ואם אני אראה שנדלקת נורה אדומה כמובן שאני איידע אותך מראש. השוק הזה של ההובלות הוא מאוד פרוץ, נדיר מאוד להוציא הסכם של הובלות, לקבל ערבויות אישיות, נדיר עד כדי בלתי אפשרי. אנחנו עובדים תוך כדי סיכון. לכן השיחה שלי איתה, נתתי לה אמון, אמון שבטחתי בה." (פרוטוקול הדיון מיום 13.3.19 עמ' 7 שורות 18-33)
19. עדויות אלו של מנהלי התובעת מלמדות כי הם היו מודעים היטב למעמדו של סולימאני בחברה וחששו מהתנהלותו הכספית, ועל כן טרחו מראש לברר מי אחראי על הניהול הכספי בחברה. הבירור שערכו וההבנה שהנתבעת אחראית על הכספים בחברה הפיגה את חששותיהם.
20. גם בסוגיה זו ביקשה הנתבעת להרחיק עצמה מהאירועים, אך אין בידי לתת אמון בהכחשתה הגורפת כי לא התקיים בינה ובין מנהלת התובעת כל קשר וכי טענת מנהלת התובעת לקיום שיחות טלפוניות בינהן היא בגדר 'המצאה'.
21. לשם דוגמא אפנה לתשובה 23 שהשיבה הנתבעת לשאלון שהופנה אליה ע"י התובעת (נספחים ג'-ד' לראיות הנתבעים, הטעות במקור):
"השאלה: האם נתבעת 2 קיימה קשר טלפוני עם נציגת התובעת עידית? האם הוא התנהל גם המסרונים?
התשובה: לעיתים כן, גב' עידית הרגישה חופשי לחייג אלי מאחר ולפני כ-20 שנים היינו חברות."
זאת, לעומת עדותה (פרוטוקול הדיון מיום 13.11.19 עמ' 19 שורות 8-12):
"ש. שיחות טל' של עידית איתך, לפני תחילת העבודה, היא ממציאה? לא היו כאלה דברים?
ת. אכן כן היא ממציאה. אם תראה מסרונים שלה, המסרון מ ינואר 2015, היא כותבת שאני לא חוזרת אליה ולא עונה לה ושהיא מתקשרת ומבקשת ממני לחזור אליה, אני אומרת לבני לחזור אליה. . לא הייתה לי שיחה איתה. כי כמו שאמרתי, לא הייתה לי התנהלות מול הספקים. לשאלתך על לפני תחילת העבודה – בפירוש לא הייתה אף שיחה איתה."
22. מנהלי התובעת העידו כי הנתבעת הבטיחה להתריע במקרה ש'תידלק נורה אדומה' או ייווצר קושי תזרימי, ועדותם מהימנה עלי, אלא שאין בידי לייחס להבטחה זו את המשמעות המשפטית שמבקשת התובעת לייחס לה. הבטחת הנתבעת לעיל היא בגדר הבטחה 'חברית' וכללית – ולא התחייבות כאורגן בחברה אשר עומדת מאחוריה ערובה כספית או התחייבות אישית לפירעון חובות ככל שיהיו.
23. למעלה מן הדרוש ייאמר כי התובעת לא הציגה תיאור כרונולוגי מדויק של הדברים ומכל מקום לא הוכיחה מהו אותו אירוע מכונן המהווה לטענתה 'נורה אדומה' עליה הייתה צריכה לכאורה הנתבעת להתריע, ואף לא הוכח מתי יכלה הנתבעת לדעת כי 'נדלקת נורה אדומה' וכי הגיעה העת ליתן התראה לתובעת. יתר על כן, התובעת לא הוכיחה כיצד נזקיה גדלו או החמירו החל מאותו מועד עלום.
24. התובעת טוענת כללית כי חשבונותיה השוטפים לחוצבים בשנת 2014 נפרעו בקצב זה או אחר אלא שבשלב מסוים הידרדר מצב החברה, נמסרו המחאות למועדים רחוקים יותר ויותר, וכאשר מנהל התובעת קיבל המחאות לפי שוטף + 6 חודשים ויותר, הוא הבין כדבריו ש'זה לא הולך לקרות' והפסיק את העבודה עם החברה (פרוטוקול הדיון 13.3.19 עמ' 7 שורות 5-10).
הפסקת העבודה של התובעת עם חוצבים הייתה לפני שחוצבים 'פשטה את הרגל' כהגדרתו, והמחאות החלו לחזור רק מס' חודשים לאחר מכן.
25. היינו, התובעת זיהתה 'נורה אדומה' של דחיית תשלומים והפעילה שיקול דעת מתי להפסיק את העבודה עם חוצבים. לא נטען בבירור וממילא לא הוכח מתי ועל מה היה על הנתבעת לכאורה להתריע עוד קודם לכן.
26. העובדה כי אין בידי חוצבים לשלם את חשבונותיה כסדרם וכי היא דוחה תשלומים על דעת עצמה היא אמירה ברורה ו'נורה אדומה' שלדברי התובעת עצמה עמדה לנגד עיניה. בהיות הנתבעת אחראית על מסירת תשלומים מחוצבים – הרי שבהכרח אמירה זו ניתנה מידי הנתבעת עצמה, גם אם לא הוכתרה בכותרת שכזו.
27. בפסיקה נקבע כי על מנת שאורגן בחברה יחויב באופן אישי בחובות החברה לצד ג' או בנזקיו של אותו צד ג' המתקשר עימה צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות.
כך, לדוגמא, הבחינה הפסיקה בין הנושה החוזי שהוא נושה רצוני אשר בחר להתקשר עם החברה ולא עמד על התקשרות גם עם בעלי השליטה בה או קבלת ערבות או בטוחה מהם, ובין הנושה הנזיקי שלא הגיע מבחירה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661).
28. בענייננו לא שוכנעתי כי מנהלת התובעת סברה באמת ובתמים כי משמעות ה'הבטחה' מושא התביעה היא כי הנתבעת נותנת לה ערבות אישית לחובות חוצבים. מנהלת התובעת לא העלתה על דעתה כי הנתבעת מבטיחה שתשלם מכיסה הפרטי חובות שכאלו ולכל היותר יש להניח כי הבינה את הבטחת הנתבעת כך שתשמור על התובעת מפני 'עקיצות' או התנהלות כספית לא ישרה של סולימאני.
29. הפסיקה אכן הכירה בכך שהסתרת מידע בדבר מצבה הכלכלי של חברה עלולה לאפשר הטלת אחריות אישית על נושא משרה לנזקים שנגרמו לנושה, וזאת מכוח הפרת חובת גילוי הנגזרת מהחובה לנהוג בתום לב במשא ומתן ובקיום חוזה (סעיפים 12 ו-39 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973). (ת"א (מחוזי מרכז) 7707-07-10 חד מוליכי תבל בע"מ נ' הארגז תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 17.06.2013)).
30. עם זאת, גם פסיקה זו נסמכה על מקרים בהם שררה מערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים ולאור האמון המיוחד שרכש אותו נושה לבעל העסק. כאמור, מערכת יחסים מיוחדת שכזו לא שררה בין הצדדים כאן ולא התקיים בינהם אותו קשר מיוחד אשר הוביל את התובעת לחשוב כי הנתבעת דואגת לתשלום חובות לתובעת באופן אישי (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (נבו, 16.10.2005).
31. פסיקה נוספת הבהירה כי לא בנקל יטיל בית המשפט אחריות על נושא משרה בגין הסתרת מידע על מצבה הכלכלי של החברה. השאלה הנבחנת היא אם במועד הרלוונטי אכן סבר אותו נושא משרה כי החברה עומדת בפני חדלות פירעון. קיומו של חשש לחדלות פירעון מעלה אף הוא ספק ניכר אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. יש להביא בחשבון שעצם גילוי שכזה עלול להביא נושים לדרוש את העמדת חובותיהם לפירעון מידי ובכך להוביל לקריסתה הוודאית של החברה. בפסיקה נקבע כי הטלתה של חובת גילוי, על רקע החשש מפני התפתחות צפויה כזאת, תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה (ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 מחצבות בע"מ (נבו, 28.4.2004)).
32. לאור האמור, לא ראיתי כי יש להטיל על הנתבעת אחריות אישית לפרעון חובות חוצבים לתובעת, לא מכח אותה 'הבטחה' שמסרה למנהלת התובעת ולא מכח תפקידה.
33. למעלה מן הדרוש ייאמר כי לשם הוכחה שהבטחת הנתבעת שקולה לערבות אישית היה על התובעת להציג ראיות משמעותיות יותר מאשר עדות בעל פה בלבד (ע"א (מחוזי נצרת) 1080/07 עוף אור שיווק 1995 בע"מ נ' מירוני יהודה (נבו, 11.06.2008):
"בע"א 457/89 זהבה כהן ואח' נ. שלמה שפילברג פ"ד מה (2) 177, נקבע בין היתר, כי ערבות קמה ללא כתב, אולם נדרשת לפחות ראיה בכתב להוכחת התחייבותו של הערב. הכללים אשר נקבעו בפסק דין של ניצולת הקרטל מקובלים עליי, גם אני סבור כי על המשיבים להביא ראיות משמעותיות כדי להוכיח את ערבותו האישית של המערער. המשיבים שלפנינו הסתפקו בהבאת עדויות בעל פה כאמור לעיל, מבלי לתמוך אותן בראיות פוזיטיביות כלשהן, ולטעמי המדובר בראיות קלושות שאינן עומדות בנטל הראיה המשמעותי המוטל על כתפיהם, ומטעם זה יש לדחות את תביעתם לחייב את המערער מכוח ערבותו האישית."
לצורך זה אבהיר כי הודעות ה-sms שהציגה מנהלת התובעת מהימנות עלי, אך אין בהן כדי לחצות את הרף הראייתי הדרוש לצורך חיוב אישי כספי של הנתבעת, ואף הן נשלחו בדיעבד ובעת שהמשבר כבר פרץ.
34. בשולי הדברים אציין כי הבטחה נוספת שנדונה בראשית ההליך במסגרתה נטען כי הובטח לתובעת כי כל השיקים יפרעו והתובעת תקבל את כספה עד הרגע האחרון נמוגה, ואולם יש להבהיר כי בכל מקרה מדובר באמירות בעלמא שאף לגרסת התובעת נאמרו לאחר שכבר הפסיקה לעבוד עם חוצבים וכאשר המחאות החלו לחזור בחודש אפריל 2015.
אף אם הייתה אמירה כזו מצד מי מטעם חוצבים, הרי שהיא לא לוותה בערבות אישית מפורשת וממילא לא היה כל קשר סיבתי בינה ובין החוב הקיים. התובעת לא פעלה על פי הבטחה זו ולא נמנעה בגללה מלפעול לגביית יתרת החוב.