פסק-דין
השופטת א' חיות:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח) מיום 5.6.2013, לפיו התקבלה באופן חלקי תביעה להסרת קיפוח שהגיש המשיב (להלן: דדון), בעל מניות במערערת 1, נגד החברה והמערערים 3-2, המחזיקים יחד ברוב מניותיה.
רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
1. בשנת 1983 הקימו המערערים 2 ו-3 (להלן: המערערים או יצחק ו-משה בהתאמה) עם אביהם את המערערת 1, חברה העוסקת בתחום תעשיות המתכת (להלן: החברה), והם מחזיקים יחד ב-60% ממניותיה (30% כל אחד). בשנת 1989 נקלעה החברה לקשיים כלכליים כתוצאה מסכסוכים שנתגלעו בין המערערים ובין מי שהיה באותה העת בעל מניות נוסף בחברה (להלן: גולדרייך). בעקבות כך נכנסה החברה להליכי פירוק ומונה לה מפרק זמני. המערערים ניסו לחלץ את החברה מהליכי הפירוק
--- סוף עמוד 3 ---
שאליהם נקלעה ולשם כך פנו לדדון, יהלומן וחברו של יצחק באותן שנים, והציעו לו להשקיע בחברה באחת משתי דרכים חלופיות: השקעה של 150,000 דולר בחברה תמורת 50% ממניותיה או מתן הלוואה או ערבות לחובות החברה תמורת 40% ממניותיה ובתנאי שניהול החברה יוותר באורח בלעדי בידי יצחק. פניה זו הולידה הסכם מיום 8.3.1989 בין יצחק, משה, דדון וגולדרייך (להלן: ההסכם מ-1989) לפיו רכשו המערערים ודדון את מניותיו של גולדרייך. במסגרת ההסכם מ-1989 התחייב דדון, בין היתר, לערוב להלוואה שנטלה החברה מבנק לאומי לישראל בע"מ וכן לשעבד לטובת גולדרייך את ביתו במבשרת ציון. כמו כן אין מחלוקת שדדון הזרים סכומים שונים (שהוחזרו לו) לקופת החברה; שעבד חנות שבבעלותו; וכן ערב בערבות שאינה מוגבלת בסכום לחובה של החברה לבנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים). כתוצאה ממהלכים אלו נחלצה החברה מהליך הפירוק ועלתה על "דרך המלך" ובאסיפה כללית של החברה שהתכנסה ביום חתימתו של ההסכם מ-1989, הוחלט על העברת והקצאת מניות בחברה באופן שיצחק ומשה יקבלו כל אחד 30% מניות רגילות ודדון 40% מניות רגילות. עוד הוחלט כי ליצחק יוקצו 110 מניות הנהלה, לדדון 80 מניות הנהלה ולמשה 10 מניות הנהלה וכי שלושתם ימונו כמנהלי החברה. כמו כן הוחלט באותה אסיפה כי ליצחק ולדדון (כל אחד לחוד) בצירוף חותמת החברה תהא זכות חתימה בשם החברה.
במהלך השנים שלאחר חתימת ההסכם מ-1989 הנפיקה החברה שטרי הון לדדון, יצחק ומשה כנגד "יתרת זכויות" שהייתה רשומה בספריה בשל הלוואות בעלים שהעניק לה גולדרייך (ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2012, בעמ' 26 (מע/4); פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2012, בעמ' 47 (מע/5)). שטר ההון שהונפק לדדון (להלן: שטר ההון או השטר) עמד על סך של 926,800 ש"ח ונקבע בו כי הוא יעמוד "בדרגה לאחר כל החובות האחרים" של החברה. מחקירת רואה החשבון של החברה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2012, בעמ' 23, 26) עולה כי בשנת 2002 לכל המאוחר בוטל שטר ההון של דדון לבקשתו וכי הוא זכאי – בכפוף להוראת השטר – ליתרה שטרם נפרעה.
2. בשנת 1993 נפגע דדון בתאונת דרכים. הוא הפסיק לעבוד כיהלומן ואין מחלוקת כי כתוצאה מכך נפגע כושר השתכרותו והוא נקלע לבעיות כלכליות. החל מאותה שנה החל דדון לפנות ליצחק ומשה בבקשה להתמנות כבעל תפקיד בחברה וביום 7.7.1994 התכנסה אסיפת בעלי המניות של החברה, לבקשתו של דדון, במשרדי
--- סוף עמוד 4 ---
החברה בבאר-טוביה, על מנת לדון בהעסקתו בחברה כמנהל בשכר, בחלוקת רווחים בחברה וכן במכירה או קניה של מניות החברה. על דעת רוב בעלי המניות בחברה (יצחק ומשה) נדחו כל בקשותיו של דדון באותה אסיפה. דדון המשיך לפנות אל יצחק ומשה בבקשות כאמור גם לאחר אותו מועד אך סורב. ביום 19.7.1998 התכנסה ישיבה של הנהלת החברה שבה נכחו יצחק ומשה ובה הוחלט ליטול מדדון את זכויות החתימה בחברה ולהעבירן למשה, בנימוק שדדון הפר את חובת האמונים שלו לחברה מאחר ועשה שימוש פסול בזכות החתימה שניתנה לו; ניסה לקדם אינטרסים אישיים על חשבון החברה; וסירב לחתום על מסמכי התקשרות של החברה עם משרד הביטחון (מע/11). גם לאחר מכן שב דדון וביקש להתמנות למשרה ניהולית בחברה, לקבל "רכב מנהלים" ולהורת על חלוקת דיבידנד, אך כל בקשותיו אלה סורבו (ראו למשל מכתביו של יצחק מיום 21.8.2000 ומיום 11.10.2000; מכתביו של דדון מיום 3.8.2000 ומיום 28.8.2000; פרוטוקול ישיבת דירקטוריון החברה מיום 28.3.2001 (מע/11)). בקשתו הנוספת של דדון לקבל את הסכום הנקוב בשטר ההון סורבה אף היא תוך שצוין בפניו כי פרע את השטר כבר בשנת 1996 וגרם בכך נזק לחברה (ראו למשל מכתבו של יצחק מיום 21.8.2000 (מע/11)). יצחק אף סירב להיפגש עם דדון ולהסדיר את המחלוקות ביניהם. אחד ממכתביו של יצחק לדדון מאותה תקופה משקף היטב את עומק המחלוקת שנוצרה בין הצדדים וכך נכתב בו:
[...] אני בטוח שההחלטות שמתקבלות הם בניגוד לרצונך, אך הם מתקבלות בדעת הרוב תוך שמירת זכויותיהם של כל בעלי העניין בחברה כשטובת החברה מעל הכל. אתה אינך רוצה את טובת החברה - את זה הבהרת כבר מזמן - ועל כן דעתך אינה מתקבלת. זה בכלל לא עניין אישי - למרות שאתה מתעקש לחשוב כך, אתה טוען שמנסים לנשל אותך מזכויותיך - כשערך זכויותיך עולה כל הזמן. לתחושותיך אין שום אחיזה במציאות. האיומים וכוונת הזדון שלך ברורים - אך לא ישנו דבר, ואם תעשה טעות ותגרום נזק לחברה אתה תשלם על כך וביוקר רב, לכל הנוגעים בדבר. מסגרת יחסי החברות ביננו נותצה לרסיסים ביום ששלחת ביריונים לכפות את רצונותיך על החברה, פגישת "עין בעין" לא באה בחשבון מאז שרעייתך הטיחה בי ש-"לא איכפת לכם לאבד עין אחת ובלבד שתעקרו לי את שתי העיניים" אם לא אסכים לדרישותיך. כמובן, תוכל ל"הטריח" את עצמך ולהופיע לאסיפות החברה, ואפילו אולי להעלות הצעות ורעיונות שיהיו לטובת החברה, לשם שינוי. אך זכור, בחברה, כמו בדמוקרטיה, הרוב קובע, והמיעוט לא יכול לשנות דברים בניגוד לדעת הרוב, גם לא באמצעים פסולים [...] (מכתב מיום 11.10.2000, (מע/11) (להלן: המכתב מאוקטובר 2000)).
--- סוף עמוד 5 ---
משלא הוסדרו המחלוקות ביניהם הגיש דדון ביום 26.11.2001 – ללא ייצוג משפטי – תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בה עתר "למתן סעד למניעת קיפוח" נגד החברה ונגד משה, יצחק ואביהם (אהרון). דדון ביקש באותה התביעה כי בית המשפט יורה על מינויו כמנהל, לחלופין על חובתה של החברה לפרוע את שטר ההון, ולחלופי חילופין על חלוקת רווחים רטרואקטיבית בחברה (להלן: התביעה מ-2001). ביום 23.2.2004 נענה בית המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל) לבקשת המערערים והורה על מחיקת סעד פירעון שטר ההון מן התביעה תוך שמירת זכותו של דדון לתבוע אותו בנפרד בבית משפט השלום. עוד הורה בית המשפט המחוזי לחייב את דדון בתשלום אגרה בגין תביעת הסעד הכספי (חלוקת הרווחים הרטרואקטיבית). בעקבות כך נמחקה ביום 14.7.2004 התביעה מ-2001, בהסכמה, תוך שמירת טענות וזכויות.
3. כשנה לאחר מחיקת התביעה מ-2001, ביום 31.8.2005 הגיש דדון תביעה חדשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה עתר להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק או חוק החברות) וכן לסעד כספי. בתביעה שהגיש טען דדון כי חרף הסיוע שהעניק ליצחק ולמשה בהצלת החברה מפירוק והגם שהוא מחזיק ב-40% ממניותיה, השניים מתעלמים מקיומו תוך שהם עושים בחברה כבתוך שלהם, נהנים ממשכורות מופרזות ומתנאים נלווים, דוחים את בקשותיו החוזרות ונשנות להיות מועסק בחברה ולקחת חלק פעיל בניהולה, ונמנעים מלהורות על חלוקת דיבידנדים מרווחי החברה. על כן ביקש דדון כי בית המשפט יורה על הפסקת הקיפוח המתמשך בחברה, על מינויו כמנהל פעיל בחברה וכן כי יורה למערערים לפרוע את שטר ההון שבחזקתו ולשלם לו "חלוקת רווחים ו/או דיוידנדים והפסד הכנסות" בסכום כולל של כשלושה מיליון ש"ח. להשלמת התמונה יצוין כי אף שהתביעה הוגשה בשנת 2005 בירורה התעכב, בין היתר, בשל החלפת המותב שדן בה. עוד יצוין כי ביום 13.1.2011, לאחר שההליך הועבר לשמיעה בפני השופטת י' שבח, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה לפיה מונה מומחה מטעם בית המשפט להערכת שוויה של החברה, ובתוך כך הוסכם כי לאחר קבלת הערכת השווי יהיו המערערים רשאים להודיע אם הם רוכשים את מניותיו של דדון בחברה אם לאו. בהתאם להצעת בית המשפט, שהצדדים הסכימו לה, נקבע כי למשיב תימסר רק ה"שורה התחתונה" של חוות הדעת, היינו שווי מניותיו וכי לבית המשפט לא יימסר כל מידע שנכלל בה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.10.2011). המערערים סירבו לרכוש את מניותיו של דדון במחיר שבו נקב מעריך השווי ובעקבות כך קיים מעריך השווי הליך
--- סוף עמוד 6 ---
גישור בין הצדדים בניסיון להביא לרכישת חלקו של דדון בחברה. הליך הגישור כשל והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 5.3.2012, כחודשיים טרם המועד שנקבע לשמיעת ההוכחות, התכנסה ישיבת הדירקטוריון של החברה בה נכחו יצחק ומשה והוחלט בה, בין היתר, כי מעתה והלאה תחלק החברה לפחות 30% מהרווח הנקי מדי שנה "כדיבידנדים ו/או פרעון שטרי הון ו/או/ אגרות חוב ו/או תשלומים אחרים, הכל לפי המלצת והנחיית רו"ח החברה" (להלן: ההחלטה ממרץ 2012).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בפסק דינו מיום 5.6.2013 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את תביעתו של דדון. בית המשפט המחוזי דחה את טענת דדון לעניין שכרם המופרז של יצחק ומשה בקבעו כי הגם ששכרם נאה ביותר לא הוכח כי הוא חריג "באופן העולה לכדי עושק המיעוט". כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את בקשת דדון להורות על מינויו כמנהל בחברה בקבעו כי אין לדרישה זו עיגון חוקי או הסכמי וכי דדון לא הוכיח כי הוא ניחן בכישורים הנדרשים לעבודה במשרת ניהול בחברה. מכאן פנה בית המשפט קמא לדון בטענתו של דדון כי אי-חלוקת דיבידנד בחברה מקפחת אותו. בית המשפט עמד בהקשר זה על מצבה הכלכלי של החברה נכון לסוף שנת 2010, וקבע כי יתרת המזומנים שלה באותו מועד עמדה על סך של כארבעה וחצי מיליון שקלים. נוכח נתון זה ומשמדובר בחברה פרטית הנשלטת על ידי צמד האחים המערערים, סבר בית המשפט המחוזי כי סירובם המתמשך של המערערים להורות על חלוקת דיבידנד עולה בנסיבות המקרה כדי קיפוח. בית המשפט הדגיש כי מסקנתו זו נתמכת בעובדה שהמערערים נמנעו מלהורות על חלוקת דיבידנד לאורך תקופה ממושכת (כעשרים שנים) וציין כי זהו המצב למעשה מאז רכישת מניות החברה על ידי דדון (למעט חלוקה אחת בשנת 2002). תימוכין למסקנת הקיפוח בשל אי-חלוקת דיבידנד מצא בית המשפט המחוזי במשכורותיהם הנדיבות של המערערים ובתנאים הנלווים; באי העסקתו של דדון בחברה; ברכישת נכסי מקרקעין על ידי החברה; ובהעדר כל שיקול עסקי רלוונטי המצדיק את הימנעות המערערים מלחלק דיבידנד. בית המשפט המחוזי דחה בהקשר זה את הנימוקים שהציגו המערערים באשר להימנעותם מלחלק דיבידנד וקבע כי מדיניות חלוקת הדיבידנדים של החברה לא התבססה על תכנית עסקית כלשהי וכי הנימוק לפיו החברה נדרשת לשמור עתודות מזומנים ל"יום סגריר" אינו יכול להצדיק את הימנעותם מלחלק דיבידנד בהינתן מצבה הכלכלי האיתן של החברה וצבירת נכסים שונים על ידה. בית המשפט הוסיף וציין כי הוא הדין גם לגבי חובה של
--- סוף עמוד 7 ---
החברה לבנק הפועלים (שעמד נכון לפברואר 2012 על כ-3 מיליון שקלים). כזכור ערב דדון לחוב זה ובית המשפט זקף לחובת המערערים את העובדה כי לא השתמשו עד כה ברווחי החברה לסילוק החוב לבנק ותחת זאת העדיפו לרכוש נכסי מקרקעין. עוד קבע בית המשפט כי "מבחן השוויון" עומד למערערים לרועץ שכן בעוד שדדון זקוק לדיבידנד למחייתו ומדובר בתשואה היחידה שהוא יכול להפיק מהשקעתו בחברה, יצחק ומשה כנושאי משרה בחברה, מקבלים מדי חודש משכורת נאה לצד תנאים נלווים והדיבידנד אינו דרוש להם למחייתם. כמו כן ראה בית המשפט לציין בהקשר זה כי עסקינן בחברה פרטית שבה שלושה בעלי מניות בלבד ובעלי מניות הרוב הינם צמד אחים. לגישתו במצב דברים כזה יש להקפיד שבעתיים על תקינות ההחלטה שלא לחלק דיבידנד, שכן בהבדל מחברה ציבורית בה יכול בעל מניות החש מקופח לממש את השקעתו ולמכור את מניותיו בשוק ההון, בחברה פרטית דוגמת זו שבפנינו דדון "לכוד" ואינו יכול לעשות דבר. אשר לסעד קבע בית המשפט כי הסעד הראוי בנסיבות העניין הוא רכישת המיעוט על-ידי הרוב, אך משהצהירו יצחק ומשה כי אין באפשרותם לעמוד במחיר שנקבע על-ידי מעריך השווי שמונה בהסכמה, אין מקום להורות על סעד זה העלול להביא "לשיתוקה של החברה". עוד ציין בית המשפט המחוזי כי "לא ירחיק לכת" ויורה על פירוק החברה שכן סעד כזה יינתן "רק כאשר כלו כל הקיצין" וסעד כאמור אף לא התבקש. אשר על כן קבע בית המשפט כי הסעד ההולם בנסיבות העניין הוא סעד כספי של חלוקת דיבידנד בשיעור של מחצית מהרווחים שנצברו בקופת החברה נכון ליום מתן פסק הדין.
אשר לשטר ההון קבע בית המשפט כי בהיעדר טענה לעניין כשרות השטר, ומשהמערערים אוחזים אף הם בשטרות דומים, יש לדחות את טענתם לעניין "התפוגגותו". בהקשר זה הוסיף וציין בית המשפט כי מהנתונים שהציגו המערערים עד לשנת 2008 עולה כי דדון משך מדי חודש סכום של 2,500 ש"ח על חשבון השטר וכי היתרה העומדת לזכותו מכוח השטר מסתכמת ב-523,372 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי דדון זכאי לפירעון יתרת השטר אך ציין כי אין בכך כדי למנוע מהמערערים להחליט, בהתאם להוראות השטר, כי טרם פירעונו יסולק חובה של החברה – כולו או מקצתו – לבנק הפועלים. אם כך ייעשה, הוסיף וקבע בית המשפט, יופטר דדון מערבותו לבנק הפועלים ופירעון השטר יהא כפוף ליתרה שתישאר בקופת החברה. לסיכום, בית המשפט המחוזי קבע כי דדון זכאי לפירעון שטר ההון בתנאים שצוינו וכן קבע כי על החברה לחלק דיבידנד בשיעור מחצית מהרווחים שנצברו בקופתה נכון ליום מתן פסק הדין, או 4,377,058 ש"ח לפי הגבוה (בהפחתת התשלום בגין שטר ההון