תמצית טיעוני המשיב
9. המשיב סבור שיש להותיר את פסק הדין על כנו משלא נפלה בו כל שגגה.
המשיב בעיקרי הטיעון שהגיש שב וניתח את הראיות שבאו לפני בית משפט קמא, תמך במסקנותיו ולראשונה (לא עשה כן בסיכומיו לפני בית משפט קמא) התייחס לטענת המערער להגנה מכוח הוראת סעיף 13(9) לחוק.
לשיטתו, "לא ניתן להכפיש איש ציבור באופן פרוע ובוטה כפי שעשה המערער ולטעון להגנה מוחלטת כפי שמנסה המערער להציג מתוך שגגה". חמשת הפרסומים המנויים בסעיף 49 לכתב התביעה אינם יכולים, לדידו, לחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, כפסיקתו של בית המשפט המחוזי בע"א (נצ') 1233/07 יעל אשל נ' דני עתר, [פורסם בנבו] שם נקבע כי ההגנה שבסעיף לא תחול "הואיל והביקורת שמתח ראש המועצה התייחסה למבקרת עצמה ולא באופן ענייני לתפקידה", כדברי המערער על המשיב בישיבת מועצת העיר.
9.1 עוד הוסיף וטען כי יש לדחות את טענת המערער לפיה "הפיצוי שנקבע במקרה זה חורג מהסעד שנתבע ומכל סטנדרט מקובל בפסיקה", באשר "מדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא הנכבד לאחר התרשמותו מהמערער וממהימנותו, מכוונותיו, מחומרת הפרסומים ומדרך התנהלותו אף לכל אורך ההליך", מה עוד ש"בית משפט קמא עשה חסד עם המערער כאשר ראה בכל דבריו במהלך ישיבת המועצה כפרסום אחד".
9.2 בהתייחס לטענת המערער לפיה כלל לא נתבע פיצוי בגין פרסום בפייסבוק השיב כי "המערער "שוכח" ש"בפוסט" ב"פייסבוק" חזר בדיוק על דבריו בישיבת המועצה ועל כן אין כל רלבנטיות לטענתו זו" .
דיון והכרעה
10. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, כמו גם למוצגים שהונחו לפנינו, לפסק דינו של בית משפט קמא ולהוראות הדין והפסיקה הנוהגת, באתי לכלל דעה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.
ישיבת מועצת העיר – הוראת סעיף 13(9) לחוק
11. הוראת סעיף 13 לחוק עניינה באחד עשר "פרסומים מותרים", אשר כל אחד ואחד מהם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי", קרי; לא יבוא בשערי בית המשפט.
על פי פסיקת בית המשפט העליון, אשר דומה כי סוכמה בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש ואח' [פורסם בנבו] (22.2.2017) (להלן: "עניין מולקנדוב"), נקבעו בסעיף זה "הגנות מוחלטות", כך ש" המפרסם לשון הרע בנסיבות" המנויות בו "יהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב", כאשר "ההגנה" גם "אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום".
11.1 עוד נקבע שם כי סעיף 13(9) לחוק בו עסקינן מתיר "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור", וכך זוכה המפרסם בהגנה "בשלושה תרחישים:
(1) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין; או
(2) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או
(3) פרסום שהמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של הרשות המוסמכת לכך כדין"
מאחר וההגנה מוחלטת - חלה גם מקום ש"הדברים שנאמרו הם שקריים (להבדיל מההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק) ואף אם נאמרו בזדון (להבדיל מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק), הרי שהאיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, מחייב פרשנות דווקנית לסעיף".