--- סוף עמוד 5 ---
המבקש, אם יגיש, כנגד המשיבים, לחייב אותם ברווחי השותפות בחניון, אם היו כאלה...". בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 430/94), נדחתה גם היא.
5. על רקע מצב הדברים העובדתי והמשפטי הנ"ל, הגיש אליהו ביום 7.12.1995 תביעה בבית המשפט המחוזי, כמה וכמה פעמים הגיש כתב תביעה מתוקן (האחרון הוגש בשנת 2000), ולאחר גלגולים רבים שאין צורך לפרטם כאן, ניתן פסק דין בתביעתו, ביום 31.12.2010, והוא נשוא הערעורים שלפנינו.
6. מדובר בתביעה כספית, בנפרד מן ההליך הקודם, וזו נסמכת על פסק הדין הנ"ל של בית המשפט המחוזי (השופטת י' הכט) מיום 1.5.1991. הסעד שביקש אליהו בתביעתו היה "מימוש פסק דין למתן חשבונות, והרווחים הנגזרים מהם, לאחר אימות נכונותם", וכמו כן פיצוי כספי על נזקים שונים שנבעו לטענתו בעקבות אי-קיום פסק הדין המוסכם, לרבות נזק בלתי ממוני. סכום התביעה הכולל עמד על סך של 1,179,545 ₪.
7. באשר לחישוב רווחי החניון, טען אליהו כי המסמכים שהאחים מסרו לו הם דלים, אין בהם פירוט די הצורך, וטענתם על כך שחלק מן החומר הרלוונטי נגנב ממכוניתם, היא מופרכת. בנסיבות אלה טען אליהו כי יש להעדיף את מערכת החשבונות שהוגשה מטעמו, על פני זאת של האחים. לדידו, הפרו האחים את פסק הדין המוסכם, בכך שלא שילמו לו אפילו את החלק המגיע לו מן הרווחים שהפיק החניון לשיטתם-שלהם. חישוביו של אליהו באשר לרווחי החניון התבססו על חוות דעת מומחה מטעמו, רו"ח דוד מאור, מיום 18.8.1992. חוות הדעת של רו"ח מאור הושתתה על סרטי הקופה הרושמת של החניון לחודשים יוני-ספטמבר 1988. אלו הגיעו לידי אליהו, ולטענתו הם מלמדים על כך שהאחים העלימו הכנסות רבות מהחניון, ומסרו דיווחי כזב לשלטונות המס, כך שאין ניתן להסתמך על דיווחיהם לרשויות המס לצורך חישוב רווחי החניון. לטענתו, יש להעדיף את חישוביו-שלו, המבוססים על תחשיבי מס הכנסה לקביעת רווחים ממתן שירותיה חניה.
8. בחודשים מאי ויוני בשנת 1999 התקיימו קדמי-משפט בתביעה בבית המשפט המחוזי. בהחלטת בית המשפט (השופטת אילה פרוקצ'יה) מיום 5.3.2000 הוכרעו טענות מקדמיות ודיוניות שהעלו הצדדים; נדחתה טענת ההתיישנות, מן הטעם שעילת התביעה נולדה בשנת 1991, כשניתן פסק הדין המוסכם הנ"ל על-ידי השופטת הכט,
--- סוף עמוד 6 ---
ולא קודם לכן כטענת האחים, שכן ההשתלשלות שקדמה לפסק הדין, ובכללה פעילות החניון בשנים שלפני הגשת התביעה, נבלעה בפסק הדין המוסכם. נדחתה גם הטענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין, משום שפסק הדין המוסכם שניתן על-ידי השופטת י' הכט היה מחולק למעשה לשניים: החלק הראשון הטיל חובה על האחים להעביר לאליהו את כל חשבונות החניון; החלק השני אמור היה להתבצע לאחר החלק הראשון, עניינו בבחינת אמינות החשבונות, ולאחר מכן העברת שליש מרווחי החניון לאליהו. בדחותו את המרצות הפתיחה שהגיש אליהו, בקובעו כי האחים מילאו אחר חובתם שלפי פסק הדין המוסכם, נגעו דבריו של בית המשפט המחוזי (השופטת י' הכט), לכל היותר, לעניינו של החלק הראשון של פסק הדין, קרי, לחובת האחים להעביר את החשבונות; ולא לחלק השני, דהיינו, כדבריו של בית המשפט (השופטת י' הכט) "בוודאי אין הם חורצים את הדין לעניין אמינות החשבונות והיקף זכותו של המשיב לכספי הרווחים". טענת האחים לפיה מנוע אליהו מלהעלות טענות נזיקיות, בשל התחייבותו בפסק הדין המוסכם לפיה לא יהיו לו עוד תביעות כלפי האחים, נדחתה אף היא, שכן ההתחייבות האמורה אינה חלה על הנזקים הנטענים בתביעה זו, באשר אלה נוצרו, ככל שיוּכחו, לאחר פסק הדין המוסכם.