ההלכה בנושא האמור סוכמה כדלקמן (ע"פ 4086/91 מימון נ' מ"י, פ"ד מו(2) 868, 873 מול ד'-ה'):
הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמת הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר.
ואכן, הואיל ומדובר במסקנה המבוססת על מבחני היגיון, שכל ישר וניסיון החיים, יש להבטיח כי כוחה של המסקנה העלולה לשמש בסיס לקביעת ממצא לחובתו של נאשם, יהיה פועל יוצא ממידת ודאותה (קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה הנ"ל (חלק שני) 692 ואילך; וראו גם בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מ"י, פ"ד מט(3) 45, 85 מול ה'-ו'). בנסיבות אלו, נקבע כי אין לקבוע ממצאים על יסוד ראיות נסיבתיות, אלא אם הממצא מתחייב הגיונית מן הנסיבות ומהווה מסקנה אפשרית אחת ויחידה. לפיכך: "אם העובדות שהוכחו מתיישבות באופן הגיוני גם עם הסבר או עם כוונה אחרת, או גם אם נותר ספק בדבר אפשרותו של אותו הסבר או אותה כוונה, כי אז אין להסיק מהן על אשמתו של הנאשם" (ע"פ 836/81 לביא נ' מ"י, פ"ד לו(3) 692, 697 מול ז'; וראו גם: ע"פ 685/81 אהרוני נ' מ"י, פ"ד לז(1) 673, 688-687).
--- סוף עמוד 161 ---
אמור אפוא: כדי להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות, על בית המשפט להשתכנע כי גרסת המאשימה היא הפירוש היחידי והבלעדי לעובדות שהוכחו, על-פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים (ע"פ 501/81 אבו חצירא נ' מ"י, פ"ד לו(4) 141, 147 מול ז'). בהקשר לכך נפסק (ע"פ 543/79 נגר נ' מ"י, פ"ד לה(1) 113, 140 מול ה' וכן בעמ' 141 מול ג'-ד'. הדגשים מצויים במקור - מ' ג'):
לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת, קובע בית המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. למותר להוסיף, כי אם נותר ספק סביר כלשהו - משמע, כי האשמה לא הוכחה במידת הוודאות הדרושה, ויש לזכות את הנאשם בדינו.
...
רק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הראיות הנסיבתיות, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמה הוכחה מעל לכל ספק סביר.