ד(6) ההימנעות מלחקור את מר אורי מור
351. מר אורי מור, שנפטר בינתיים, כיהן כמנהל המחלקה לעדות הנוצריות במשרד הדתות. בתוקף תפקידו הוא הכיר היטב הן את הפטריארך והן את הפטריארכיה. במוצג נ/96א רשומה תרשומת שאותה ערך מפקד מחוז ירושלים דאז במשטרת ישראל, ניצב י' יצחקי, בעקבות שיחה עם מור, שבה הביע הלה חשש שמא הפטריארך יתבע בשל הגשת תלונה כוזבת. הכוונה היא כמובן להגשת התלונה למשטרה במקרה דנן (נראה שגם הוא לא סבר כי תוחלת חיי הפטריארך קרובה כל-כך לקיצה, עד שיתאפשר להעמידו לדין פלילי). לטענת ההגנה היה הכרח לברר נושא זה באופן יסודי, דבר שלא נעשה במהלך החקירה.
טרוניית ההגנה אינה ברורה. מר מור נחקר במשטרה אולם אמרתו לא הוגשה כראיה. גם אם נצא מתוך הנחה שהוא לא נחקר לגבי נושא חששו הנ"ל, עדיין אין בעצם קיומו של חשש כאמור מצדו כדי להצדיק פעולות מיוחדות. א' מור, כמו רבים אחרים - לרבות עו"ד י' ויינרוט - היה משוכנע שהעסקה בוצעה כדת וכדין. הוא גם יכול היה לסבור כי בעקבות חשש מפני גורמים עוינים נאלץ הפטריארך להגיש תלונה. כמי שאמון על נושא העדות הדתיות הנוצריות טבעי שהיה לו חשש שאם אלה הם פני הדברים, עלול הפטריארך למצוא את עצמו כנאשם בהגשת תלונת כזב. מדובר בחשש סובייקטיבי גרידא, של מי שלא ידע כלל את העובדות לאשורן. מכאן, שאין מקום לייחס לחששו זה משקל מיוחד, זולת אולי באשר ללחצים אפשריים על הפטריארך,
--- סוף עמוד 270 ---
נושא ידוע שהובא בחשבון (ראו גם את תוכן מכתבו של א' מור נ/79, המתריע מפני ניסיון מחודש של הרשות הפלסטינית להשתלט על הפטריארכיה).
ד(7) הכישלון להביא לעדות עדי מפתח - מר בנו זיסמן והמטפלת לקרימה
352. אין חולק כי שני עדים חשובים לא העידו: בנו זיסמן והמטפלת לקרימה. כיום שניהם ברומניה. בעוד שגב' לקרימה נחקרה במשטרה, הספיק זיסמן להימלט (אם לא כן, הדעת נותנת שאף הוא היה נמנה על הנאשמים בתיק זה). ואכן, המדינה ביקשה את הסגרתו, אולם לא נענתה על-ידי ממשלת רומניה. בנסיבות אלו, אין לפקוד את המאשימה בשל חסרונו של עד זה.
באשר ללקרימה, המאשימה עשתה לדבריה כל מאמץ במגמה להביאה לעדות, אלא שהדבר לא הסתייע. היא אף ביקשה להעיד אותה בטלוויזיה במעגל סגור (video conference), אולם גם עניין זה לא צלח, תוך שההגנה התנגדה לו (ב"ש 4962/03). יוטעם כי גם חקירת עדה זו במשטרה לוותה בפגמים, שעה שהיא העידה בשפה היוונית (ולא רומנית, שפת אמה), שתורגמה לאנגלית על-ידי המטרופוליטן טימותי, כאשר החוקר אינו שולט בשפת העדות. לא רק שהעדות צריכה להיות בשפת המקור של העד, אלא שגם המתורגמן חייב להיות אדם ניטרלי, ולא מי שיכול להיות לו עניין בתוצאות ההליך. ואכן, על החוקרים מוטלת חובה לציין במפורש עדות שנגבתה בשפה שאיננה עברית ואף לרושמה בשפת המקור (ע"פ 875/76 בור נ' מ"י, פ"ד לא(2) 785, 794 מול ב'-ג'; ע"פ 101/77 רינגלשטיין נ' מ"י, פ"ד לב(1) 623, 624 מול ד'-ו'). עם זאת, משלא נעשה שימוש בראיה זו, אין לומר כי הנאשמים קופחו בדבר, אף שכמובן ניתן לתמוה על מחדל זה בעת גביית עדות עדה כה חשובה. מכל מקום, לא שוכנעתי כי ההימנעות מלגרום לעדות של גב' לקרימה במהלך המשפט נבעה ממחדל של רשויות התביעה, הגם שחסרונה ניכר ללא ספק.