--- סוף עמוד 76 ---
ה' - עבירות הזיוף
א' כללי
98. כזכור, בכתב האישום מיוחסות לנאשמים עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, ועבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין.
סעיפים 418 ו-420 לחוק העונשין קובעים לאמור:
418. המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו - מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים.
420. המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך.
בסעיף 418 אנו מוצאים רובדי החמרה: בראשית העבירה הבסיסית, לאחריה החמרה באמצעות כוונה לקבל דבר באמצעות מעשה הזיוף ולבסוף הנסיבות המחמירות. כל הדרגות מיוחסות לנאשמים דנן. רק ברכיב האמצעי נדרש היסוד הנפשי של כוונה, דהיינו - מטרה לגרום לתוצאה (סעיף 20(א)(1) לחוק העונשין), ולא ניתן להסתפק במודעות בלבד. הנסיבות המחמירות, כחלק מרכיב העבירה החמורה יותר, דומות במהותן לאלו שפורטו לעיל בנוגע לעבירת קבלת דבר במרמה.
זיוף מהו? בהגדרת "זיוף" בסעיף 414 לחוק העונשין מנויות שלוש חלופות:
--- סוף עמוד 77 ---
(1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות;
(2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין;
(3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני.
הרלוונטיות לענייננו הן החלופות הראשונה והשלישית. הראשונה מתייחסת למסמך ה"דובר שקר על עצמו" והוא עשוי להטעות את האדם הרגיל, כפי שהדבר פורש בפסיקה מקדמת דנא אף שנוסח עבירת הזיוף היה אז שונה (קדמי, על הדין בפלילים הנ"ל, חלק שני, 894; ע"פ 462/80 סגרון נ' מ"י, פ"ד לה(1) 286, 288 מול ו'-ז'). החלופה השלישית נוגעת ישירות לנושא חתימה שלא כדין, באופן היוצר מצג של חתימה כדין כאשר שוב המסמך דובר את אשר איננו.
99. להוכחת מעשי הזיוף נסמכת המאשימה בראש ובראשונה על ממצאי הבדיקות שערכה המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה (מז"פ), לבחינת אותנטיות החתימות והחותמות על גבי מסמכי העסקאות, שכביכול נחתמו ביום 14.4.00. בדיקות אלו העלו, כי מסמכי כל שלושת העסקאות (הסכמים וייפויי כוח של עסקת ירושלים והתיקון השני לעסקת בית שמש ויפויי כוח לגבי עסקת הרכבת) לא נחתמו בחתימת ידו של הפטריארך, כי אם על-ידי מאן דהוא אחר, שזהותו נותרה עלומה. עוד נתגלה בהן, כי החותמות המוטבעות על גבי מסמכי התיקון לעסקת בית שמש - הן זו של הכנסייה והן חותמת החתימה של הפטריארך - הוספו בדרך של הרכבה צילומית (פוטומונטאז'). נוכח האמור, ובהסתמך על מכלול של ראיות נסיבתיות נוספות טוענת המאשימה, כי הנאשמים, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, הם שזייפו את חתימת הפטריארך כמו גם את החותמות המתנוססות על מסמכי הסכם בית שמש. עוד טוענת המאשימה, כי גם החותמות האותנטיות המופיעות על יתר מסמכי העסקאות הוטבעו על ידיהם או על-ידי מי מטעמם, ללא ידיעתם והסכמתם של הפטריארך או מי מהגורמים המוסמכים לכך בפטריארכיה. לשיטתה, הדבר התאפשר הודות לקשריו של זיסמן בכנסיה וייתכן שאף בסיוע של גורם פנימי אחר.