118. אכן, על הרשות החוקרת מוטלת החובה לנהל רישום מסודר של הפעולות והמהלכים אשר נעשו במהלך החקירה. מדובר בחובה מהותית היורדת לשורש זכותו של הנאשם להתגונן כראוי כנגד האישום, והיא חיונית להגשמת האינטרס הציבורי שבבירור האמת. כך נאמר בהקשר זה, בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מ"י (פורסם במאגרים, בסימן ז(2) לפסק הדין):
בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת.
באמצעות חובת הרישום מושגת גם השקיפות הראויה למעשה המִנהלי ומובטח אמון הציבור בתקינות הליך החקירה (השוו: עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פורסם במאגרים, בסימן 8 לפסק דינה של השופטת א' חיות; בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נט(3) 817, 833-834). על רקע זה, נקל להבין מדוע במקרה של
--- סוף עמוד 91 ---
מחדל ברישום לא עומדת עוד לרשות חזקת הכשרות של המעשה המנהלי. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 758/78 (בן עאדל נ' מ"י, פ"ד לג(2) 150, 157 מול ג'):
אמת נכון הדבר, שהדין מעמיד כל רשות, לרבות חוקרי המשטרה, בחזקתם שכל אשר הם עושים במילוי תפקידם הרשמי, כדין עושים. במה דברים אמורים, במעשי הרשות שעל פניהם אינם פגומים: הטוען שדבק שבהם פגם, עליו הראיה. מה שאין כן במעשה רשות שנתגלה פגמו על פניו, כמו בחקירה משטרתית שאפילו מועדי תחילתה וסופה לא נרשמו במועדם וכהלכתם. כל עומס הראיה שמעשה פגום שכזה נעשה כדין, רובץ כולו על הרשות.
עם זאת, אין פירוש הדבר שקיומו של מחדל רישום יוביל באחת לאיון משקלו של התוצר הראייתי הרלוונטי. המשקל שיינתן לקיומו של המחדל ייגזר ממידת הפגיעה בהגנת הנאשם, על רקע מכלול הראיות (ע"פ 2511/92 חטיב נ' מ"י, פורסם במאגרים, בסימן 6 לפסק הדין):
[ש]השאלה שעל בית המשפט להציב היא, האם מחדלה של המשטרה הוא כה חמור עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות המדבר נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו... על-פי אמת מידה זו על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות.
אכן, סקירת הפסיקה מלמדת, כי פגם שנפל בשרשרת הראיות - ובכלל זה פגם ברישום - לא יפסול בהכרח את התוצר הראייתי הסופי. בהתאם לכך נפסק בע"פ 2243/91 (ביטון נ' מ"י, פורסם במאגרים), כי רשלנות מצד השוטרים בעריכת רישומים הנוגעים למקום הימצאותם המדויק של טביעות אצבעותיו של נאשם, אינה גורעת ממשקלן של אלה