--- סוף עמוד 66 ---
להודות. ולדידן. אנן סהדי דכולי עלמא אם לא גריעי מכלה דהרשב"א, הרי לא עדיפי.
גם מה שכתב הגרש"י שליט"א [הרב ישראלי] : וגם אם לא קיבל, הרי גם לפי מנהג הספרדים בארץ זו, שבה נערכו הנישואין, לקבל בשבועה שלא לישא אשה על אשתו, א"כ עכ"פ קיבל ע"ע [אם כן, על כל פנים, קיבל על עצמו] בזמן הנישואין המנהג המקובל. הדברים, לכאורה, תמוהים מעט. היאך חלה עליו שבועה, שלא נשבע? ואף גם זאת, ידוע כי הארץ הלזו מארבע רוחות נקבצו באו לה, ומנהגים רבים ושונים מאד זה מזה להם, מהם שאין בכתובתם לא שבועה ולא שום קבלה, ומהם שכותבים שלא יגרשנה בעל כרחה, אלא אם כן ישלם לה כל סכי כתובתה במושלם, וכך נוהגים בני עדתו של המגרש הזה, שהוא מן העדה הטוניסית. ומהם, באמת שיש להם שבועה. וכאן הרי, למעשה, אין שום כתובה, ומאין נטיל עליו מסתמא מנהג זה או אחר?
לפיכך, נראה כי כתובה אשכנזית אין לו, כאמור, פרט אולי לסכום השלש מאות ל"י, שכאמור שמים בני אדם לבם לכך. וכתובה ספרדית - אין לו להלכה ולמעשה. ואין להטיל עליו שום הגבלות, ואין להעמיס עליו שום חיובים, מן הסתם".
201. אם ניישם דברים אלה על המקרה שבפניי, ניתן להסביר ולבאר, יפה יפה, את הרציו של פסיקות רבניות אלה, מול הנתונים הספציפיים של התיק שבפניי, כפי שאסביר, עתה.
202. אם היו המבקשים מעלים טענות כנגד סכום ההלוואה, לא הייתי מקבל טענה זו, שכן זה עיקר הסכם ההלוואה (ובנוסף לכך המספרים הם בספרות, שגם מי שאינו יודע עברית יכול לקוראם, ובפועל, הם קיבלו את הסכומים מן הבנק). והכל, בדומה לסיום דברי הרב קפאח, כי לעניין סכום הכתובה, "שמים בני אדם לבם לכך" (והשווה לעניין זה את פסק דינו של הרב עובדיה יוסף, שהובא לעיל,
--- סוף עמוד 67 ---
בפיסקאות 186-191, שם הכריע כי על הבעל לשלם את מלוא הסכום הנקוב בכתובה, ואין לקבל את טענתו, לפיה, לא הסתכל בכתובה וסמך על חמיו, שהטעה אותו).
אולם, תנאי ההסכם שבין המבקשים לבין הבנק, וביניהם ההסכמה על ויתור הזכות לדיור חלוף, הוא תנאי שהחותם אינו ער לו, והיא דומה להבדל בין כתובה אשכנזית לספרדית. לכן, תנאי זה אינו תקף, ולא ניתן ביחס אליו להפעיל וליישם את דברי השולחן ערוך (על בסיס דברי הרמב"ן בתשובה הנ"ל), כי כל החותם, סמך והאמין, אף שלא תורגם לו הטקסט.
יג.5. 2. 4 פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , בעניין חתימת חוזה
203. ואכן, בפסק דין מאוחר יותר בבתי הדין הרבניים, כאשר היה ברור שהיה אימון בסיסי בין החותם לבין מי שמסר לו את המסמך לחתימה, יחול הכלל שנקבע בשולחן ערוך.