הרי כלל גדול השמיענו הרשב"א, כל דאנן סהדי שאין אדם מרגיש ולא יודע במה שכתוב בכתובתו – אין הדבר מחייבו. אע"פ, שבתשובה דלעיל כתב שגם הנשים אין שומעין להן להפטר בטענת: 'לא ידעתי'.
אמנם הרשב"א מוסיף באותה תשובה: 'ואם מפני שחתמו עליה העדים – אין בכך כלום, דעדים לאו אכולה מילתא מסהדי [לא על כל העניין הם מעידים], וכדתנן: העורר על השדה, והוא חתום עליה עד, איבד את זכותו. דאלמא, טעמא משום דהוא חתום עליה עד, הא משום חתימת עדים דעלמא, לא איבד זכותו, משום דקי"ל: דעדים לאו אכולה מילתא מסהדי. והיה, לכאורה, לחלק בין היכא שחתמו עדים להיכא שהוא עצמו חתום. אך, נראה ברור שהרשב"א מילי מילי קתני. ואין מה שחתם הוא מוסיף מאומה, היכא דאנן סהדי שאין בני אדם שמים לב לדבר.
אלא, דבעלמא כשאדם חותם בעצמו על מסמך, דרכו ליתן אל לבו ולדקדק בו; מה שאין כן בנוסח הכתובה, שאנו יודעים ברור שאין שום חתן יודע מה כתוב בה. וכולם, נותנים דעתם בעת שחותמים על הצלם, אם הוא קולט את הרגע, וסומך הוא על שליחת אצבע המס"ק [מסדר הקידושין], שמראה לו היכן לחתום, ולא יותר. וכלום יצדק מי שהוא שיבוא ויאמר לנו, שהבעל ידע או יודע מה
--- סוף עמוד 65 ---
זה תקנת שו"מ? או שרושם הנישואין או מסדר הקידושין או החתן או העדים יודעים היאך נעשה סך הכל שלש מאות ל"י? והיאך הוא מורכב מארבעה סכומים: מאה זוזי, כתובת מתרכתא, נדוניא, שהכניסה, חמשים זקוקים; הוסיף החתן, חמשים זקוקים; ועוד הכניסה איזה סכום, סך הכל שלש מאות ל"י? ברור, שאין איש מכל אלה יודע מאומה, ואם כן, היש תוקף לשטר זה? אלא, ברור שחילוק זה בדעת הרשב"א, כלומר: לחלק בין הדברים שהן עיקר הכתובה והתנאים, לבין שאר נוסח הכתובה – הכרחי הוא; שאם לא כן, יהיו דבריו סתרי אהדדי. ודוקא, בכתובה שנכתבה כתקנה ואינה סתורה מתוכה.
וגם מה שפסק מרן בחו"מ, סי' מ"ה, ס"ג: 'הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גוים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קרא, מ"מ [מכל מקום], מתחייב בכל מה שכתוב בו'. נראה, שכוונתו לעצם ההודאה, דמסתמא ידע על מה נדרש לחתום, וסמך על הסופרים במה שמסר להם, אף שלא קרא ואינו יודע לקרוא. מה שאין כן היכא דאנן סהדי, שאין זו חוקה, דנימא בה: 'חוקה חקקתי', ולא גזרת חז"ל, אלא מלתא בטעמא. דמסתמא, אין אדם חותם אלא אם כן יודע על מה חותם...
וכל זה לשיטת מרן הב"י, שהביא שתי תשובות הרשב"א, על אף, דלכאורה, סתרי אהדדי, מפני שהבין החלוק ביניהם, כנ"ל. וכ"ש לדברי המפרשים, שהרשב"א בתשובה האחרונה חזר בו והודה לדברי הרמ"ה, וכמ"ש הר' דבר משה, ח"ב, סי' ס"ט, ואם כן, אף בסכום הכתובה והתנאים, נאמן לומר: 'לא ידעתי'. אלא, שאין אנו זקוקים לכך, ודי לנו בכלל הגדול שלמדנו הרשב"א, אנן סהדי שאין הכלה מרגשת במה שכתוב בכתובתה. וכן הראב"ד ז"ל: אנן סהדי שלא נתכוון