26. אינני בטוח שמחדלה של עו"ד הרפז, בכך שלא אישרה את הצוואה במועד עריכתה או בסמוך לכך, בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות שהותקנו מכוחו, ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק, מפני שההוראה הזו אינה מצויה בחוק ולפי סעיף 25 לחוק ניתן להתגבר רק על פגמים שמפורטים בחוק. אין בחוק הנוטריונים או בתקנות הנוטריונים עיצום כנגד נוטריון שלא קיים הוראה זו במועד. נראה לנו כי ניתן להקיש מהתם להכא, מההלכות המתייחסות לסעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. ההלכה היא כי בדרך כלל שיהוי בעשיית המעשה המנהלי אינו עילה לביטול ההחלטה (יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב' עמ' 729 (תשנ"ו-1996). לפיכך, לענייננו, גם אם נפל פגם בכך שעו"ד הרפז לא אישרה את הצוואה תוך זמן סביר בדרך האמורה, הרי תיקון הפגם באיחור מרפא את הפגם שנפל בעבר.
--- סוף עמוד 17 ---
27. בצוואה ברשות התנאי הבסיסי הוא שהמצווה אמר את דברו בפני רשות ובענייננו בפני עו"ד הרפז. ללא מרכיב זה אין צוואה (ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' דוידי, פ"ד מה(2) 473, 477-478). דרישה זו התקיימה בנסיבות המקרה דנן, ולפיכך, כאמור, מששוכנע בית משפט קמא, כי המצווה חפצה לצוות את רכושה בפני עו"ד הרפז ואף עשתה כן, אין בפגמים שמנתה המערערת לשלול רצון זה, אשר נחשף בעדותה של עו"ד הרפז, לה האמין כאמור בית המשפט, כך כאמור בסעיף 25 לחוק.
סוף דבר
28. לאור האמור הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבים 1-2 ולמשיבים 3-4 הוצאות בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.
אחרית דבר
29. לאחר שקראתי את דברי חבריי המלומדים ברצוני להוסיף מספר הערות. ההערה הראשונה מופנית כלפי מסקנתו של חברי השופט שפירא. חברי מגיע למסקנה כי פגישתה של עו"ד הרפז עם המנוחה היתה פגישה חברתית שבה דנו השתיים בעריכת צוואה בעדים וכי עו"ד הרפז היתה אמורה לחזור אליה עם צוואה כזו כעבור זמן. מסקנה זו מייתרת את כל הדיון בשאלות האחרות שהעלה חברי, שכן, לפי סעיף 25 לחוק, אם בית המשפט לא שוכנע כי היתה גמירות דעת למנוחה, אין צורך להמשיך ולבחון את הפגמים שנפלו במסמך שאינו משקף גמירות דעת.
ההערה השניה נוגעת למשמעותו של ההסדר הדיוני, שאלה שחבריי השופטים דרורי ושפירא דשו בה באריכות. אני מסכים למסקנתו של השופט דרורי, אך יחד עם זאת ברצוני להדגיש כי בפסיקה ישנם שני זרמים בשאלת תוקפו של הסדר דיוני. זרם אחד מקדש את ההסדר הדיוני וסבור שעל בית המשפט לכבד את רצון הצדדים, זולת אם נפל פגם שמקורו בדיני חוזים או בתקנת הציבור (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, דברי השופט גולדברג בעמ' 474-475, "אמת והסכם - הסכם עדיף" דברי השופט (כתארו אז) אלון, שם עמ' 476-477 "מצווה מן המובחר לתת תוקף של פסק דין להסכמת בעלי הדין"; וכן, "אין במניעת ברור האמת משום פגיעה בתקנת הציבור"; ע"א 40-92/90 מיטלברג נ' ניגר, פ"ד מח(2) 529, 556-557, שבו לא סטה השופט בך מההסדר הדיוני, למרות שהתמונה שנפרסה בפניו היתה חלקית; ראו גם עמדת השופט חשין, שם, עמ' 547, שאף הוא לא ראה לסטות מהסדר הדיוני; ברק, שיקול דעת שיפוטי, עמ' 247-248 (תשמ"ז-1987)).