"הנני יודעת ומבינה תוכן צוואתי זו, ולאחר שהוקראה לי והוסברה לי בשפה פשוטה ומובנת לי, והנני חותמת עליה מרצוני הטוב והחופשי ללא שום אונס או השפעה ו/או כפיה, מתוך הכרה ברורה ומלאה ובדעה צלולה ובנוכחותם של העדים הנזכרים והנני מצהירה בפניהם כי זו צוואתי".
עורך-הדין נבון צירף לצוואה "אישור עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה ובהתאם לחוק הנוטריונים, התשל"ו - 1976". באישור נקבע כי עורך-הדין מאשר כי הגב' אוחנה ניצבה בפניו במשרדו; כי היא הגישה לו את דבר הצוואה; כי הוא השתכנע כי המצווה מבינה את השפה העברית שבה נערכו דברי הצוואה; כי קרא
--- סוף עמוד 33 ---
למצווה את דברי הצוואה וכי המצווה הצהירה כי זו צוואתה וחתמה עליה מרצון חופשי; כי המצווה חתמה על הצוואה מרצונה החופשי." (ההדגשה אינה במקור)
עולה איפוא, כי העובדות במקרה הנ"ל שונות לחלוטין מהעובדות במקרה שלפנינו, ומכאן שאין ללמוד גזירה שווה על המקרה שלפנינו.
16. החשש כי אין המדובר בצוואה בפני רשות מתגבר לאור העובדה, כי עו"ד הרפז לא חתמה על הצוואה, וכי היא אושרה בחותמה של עו"ד הרפז רק לאחר שנה ממועד פטירת המנוחה, וכחמש שנים לאחר פגישתה עם המנוחה, וכי הצוואה המאושרת על-ידי עו"ד הרפז (בכובעה כנוטריון) מעולם לא נשלח למנוחה. עו"ד הרפז הוסיפה בעדותה כי אם היו משלמים את שכר טרחתה היא הייתה נוסעת לירושלים ומחתימה את המנוחה על המסמך:
"אם היה משולם לי שכר טרחתי הייתי מדפיסה, ואפילו באה שוב לירושלים... ושנית כדי להחתים אותה." (עמ' 9 לפרוטוקול)
עדותה זו מלמדת כי היא עצמה לא חשבה כי מדובר בצוואה בפני רשות, שהרי היא עצמה הודתה כי לא ידעה כי בצוואה בפני רשות אין צורך בהחתמת המצווה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאילו היה שכרה משולם או מובטח, הרי שהייתה מכינה צוואה כדבעי ובאה לחתימה בפני עדים:
"לא הדפסתי אותו, כי חשבתי שאם אני אסע אליה לירושלים עוד פעם וישלמו לי, אז אני אדפיס אותו." (עמ' 6 לפרוטקול)
"עדיף שהדברים יהיו מסודרים, ולכן לו היה משולם שכר טרחתי הייתי מדפיסה כולל התוספות ומחתימה אותה, כדי שזה יהיה מכובד." (עמ' 9 לפרוטוקול) (ההדגשה אינה במקור)
דברים אלה מפי העדה עצמה מחזקים את שאמרנו לעיל, כי עו"ד הרפז לא התכוונה לערוך צוואה בפני רשות כהגדרתה בחוק.
--- סוף עמוד 34 ---
פגמים וחסרים בצוואה
17. נוסחו של סעיף 25 לחוק, שעמד בתוקפו במועד הרלוונטי להכרעה בפרשתנו, קבע: