גם אם היה נטען בפנינו כי רמת ההוכחה הנדרשת פחותה היא, הרי שעדיין מדובר ברמת הוכחה גבוהה, וככל שהפגמים חמורים ורבים, כך על בית המשפט לנהוג במשנה זהירות, כפי שנאמר על-ידי כב' הנשיא א' ברק בפרשת בוסקילה הנ"ל:
"...אכן, לכאורה הטוען לתוקף הצוואה עומד במידת ההוכחה הנדרשת ממנו, אם הוא משכנע את בית המשפט מעל לספק סביר, כי המצווה גמר בדעתו לערוך את הצוואה שעשה (פרשת גודמן, עמ' 454). בגדרי מבחן זה יש גמישות מספקת, שתאפשר לבית המשפט לדרוש כמות ראיות בהתאם לחומרת הפגם (השוו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1)589, 604). מעלה אני הערה זו בלא להכריע בה..." (שם, 856).
משנפל פגם בצורת הצוואה, הרי שנטל הראיה להוכיח את התקיימותם של התנאים בסעיף 25 לחוק, מוטל על המבקשים את קיומה (שוחט, שם 73). פירוש הדבר, שהמבקש לתת לה תוקף, על-אף הפגם שנתגלה בה, חייב קודם כל להוכיח באופן חיובי את אמיתותה עד שיהיה בטחון מלא כי המסמך על כל חלקיו המוגש כצוואה הוא אמיתי, וכל ספק בעניין זה פועל לרעתו ומונע את קיום המסמך כצוואה (פרשת אדלר, שם).
במקרה דנן, רובץ הנטל על המשיבים בהליך זה להוכיח את אמיתות הצוואה ואת גמירות דעתה של המצווה, שהמסמך שנערך על-ידי עו"ד הרפז הינו צוואה.
--- סוף עמוד 40 ---
הנה כי כן בית המשפט קמא היה ער לספקות, כפי שנשוב לכך להלן.
20. לאחר שקראתי את פסק דינו של חברי, השופט מ' דרורי, ברצוני להעיר הערה באשר לניתוחו את פסק הדין בעניין פרשת אהרון.
ניתוחה המאלף של כב' השופטת ע' ארבל לעניין סעיף 25(א) לחוק בנוסח הרלוונטי לעניינו, עובר לתיקון 11 לחוק, הושאר בצריך עיון על-ידי הנשיא א' ברק, ועל כן, בניגוד לדעת חברי בפסקה 34 לפסק דינו, כך יש לקבלה ואלה דבריו:
"מסכים אני לפסק דינה היפה של חברתי, השופטת ע' ארבל. מבקש אני להשאיר בצריך עיון את הדיון של חברתי בסעיף 25(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965."
אמיתות הצוואה וגמירות דעתה של המנוחה
21. כלל היסוד בבואנו לפרש צוואה הוא כיבוד רצון המת, כדברי השופט מ' חשין בע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3) 705 ,עמ' 733-734:
"עקרון-יסוד הוא במשפט הצוואות - והוא ראשון ונעלה בין נעלים - כי "מצווה לקיים דברי המת". מכירים אנו בזכותו של אדם - ואדם הוא כל אחד מאיתנו - לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר-מות, וכי על-פיו יישק דבר."
פרשנות צוואה אינה שונה מכל פרשנות טקסט משפטי, וכבכל פרשנות טקסט, יש משקל ניכר לאינטואיציה של הפרשן. עם זאת, כל אינטואיציה מחייבת רציונליזציה, כאשר הרציונליזציה בפרשנות מוצאת את ביטויה במסגרת הנורמטיבית - המבוססת על כללים ועקרונות - הנקבעת בדיני הפרשנות. במהלך פרשני זה ניתן ביטוי לאופייה המיוחד של צוואה כטקסט ולאופי של צוואה כנורמה (ברק, שם 47-48). יחד עם זאת, על הפרשן להיזהר בפרשנות הצוואה, שמא יעניק לצוואה פרשנות שהמצווה לא התכוון אליה, כדברי הנשיא א' ברק,