תמיהה נוספת ניתן למצוא בטענת עו"ד הרפז, כי בבואה למשרדה גנזה את "הצוואה" בקלסר לעומת האמור בתצהירה, והסבריה לכך היו כדלקמן:
בתצהירה מיום 12.11.02, שצורף לבקשה לקיום הצוואה היא כותבת -
--- סוף עמוד 44 ---
"מאחר ואף אחד לא התקשר אלי עוד, לא רם ולא המנוחה, הנחתי את הצוואה בצד, ושכחתי מהעניין." (שם, סעיף 15) (ההדגשה – אינה במקור)
ואילו בעדותה היא מעידה –
"שני הנוסחים תויקו בקלסר שלי..." (עמ' 9 לפרוטוקול)
גרסה זו שונה, וגם אם אינה מכרעת, שהרי שמלמדת היא על אי דיוקים בגרסתה של עו"ד הרפז.
23. ניתן להצביע על תמיהות נוספות בגרסתה לאורך עדותה, החל מאי ידיעת הוראות החוק והתקנות, שבהכרח אמורים לחזק את המסקנה כי בעת ביקורה אצל המנוחה לא היה בכוונתה לערוך צוואה בפני רשות.
נביא להלן מספר דוגמאות:
א. עו"ד הרפז מעידה כי הייתה זו הצוואה הראשונה שעשתה כנוטריון, וכי היא לא הייתה בקיאה בתקנות –
"זו הצוואה הנוטריונית הראשונה שעשיתי. הייתי חסרת ניסיון. מאז עשיתי הרבה צוואות לרבות נוטריוניות. עשיתי פעולות נוטריוניות עד אז, אבל זו צוואה נוטריונית ראשונה. כעורך דין ערכתי ועשיתי צוואות לפני עדים טרם צוואה זו." (עמ' 2 לפרוטוקול)
"...כאשר ערכתי את הצוואה לא ידעתי שיש פגמים. היום אני יודעת שיש פגמים והם..." (שם)
"לא ידעתי שיש תקנה (9), על פיה אני אמורה לגבות שכר עבור פעולה נוטריונית מחוץ למשרד... הייתי נוטריון חדש, לא ידעתי על הוראה זו." (עמ' 3 לפרוטוקול)
ב. טענה נוספת שהעלתה עו"ד הרפז היא כי משום שלא קיבלה שכר טרחתה, לא השלימה את הפעולות הנדרשות לצורך אישור הצוואה -
--- סוף עמוד 45 ---
"...לא עשיתי מיד אישור, כי לא שילמו לי ואף אחד לא צלצל, וגם אני לא צלצלתי אליהם." (עמ' 7 לפרוטוקול)
וכפי שצוטט לעיל -
"אם היה משולם לי שכר טרחתי הייתי מדפיסה, ואפילו באה שוב לירושלים... ושנית כדי להחתים אותה." (עמ' 9 לפרוטוקול)
היא מעידה שלא שלחה חשבון למנוחה, אולי משום שהמנוחה הינה בת דודתו של משיב מס' 1:
"לא שלחתי לה חשבון או דרישת תשלום, אולי כי היא בת דודה של רם. במקרים אחרים אני שולחת דרישות תשלום. לא שלחתי גם לרם ולא דיברתי איתו על זה. אבל ציפיתי שמישהו ישלם. הוא נסע לארה"ב לכמה שנים." (עמ' 5 לפרוטוקול)
משמע, שלמעשה עו"ד הרפז ראתה במשיב מס' 1 את הלקוח שלה, ולא את המנוחה, דבר הפסול כשלעצמו.
בהוראת סעיף 54(3) לפקודה לפיה אין לחרוץ את הדין בהליך אזרחי על-פי עדות יחידה של "עד מעוניין" - אלא אם ניתן להצביע על קיומו של "טעם אמיתי" המצדיק זאת (י' קדמי, על הראיות , חלק שלישי, (2003) עמ' 1251 - 1252).