12. לפני כשבע מאות שנה, התעוררה בפני הריב"ש, הוא ר' יצחק בר' ששת ברפת, מחכמי ספרד וצפון-אפריקה במאה הארבע-עשרה, שאלה דומה למקרה שלפנינו. הריב"ש נשאל על ידי השר הנכבד דון מיקל דיגודיאה את השאלה הבאה (שו"ת הריב"ש, סימן תצ):
"ריב היה בין שני יהודים ונגשו אל המשפט. ותבע האחד כנגד חברו על שחבל בו והיכהו. והנתבע כפר בתביעתו. ולאמת טענתו, אמר הנתבע לפני השופט: 'יש לי עדים פלוני ופלוני יהודים ופלוני ופלוני ישמעאלים, שהיו שם בשעת ריבנו, וראו שלא עשיתי שלא כהוגן. ולכן בבקשה ממך, קבל עדותם'. אמר לו השופט אל הנתבע הזה: 'האתה רוצה שאשאל עדיך אלה ואגמור הדין על פי עדותם?'. השיב הנתבע: 'הן'.
ואחר כך נשאלו העדים לבקשת הנתבע הנזכר, והעידו כנגדו.
ועתה, אחר שידע הנתבע וראה שהעדים העידו כנגדו, חזר בו וטוען שאין עדותם של אלו מועיל, כי היהודים שהעידו כנגדו הם אויביו, ומפני איבה העידו. והישמעאלים, גם כן אינן כשרים להעיד בדין תורת משה, לפי שאינם בני ברית.
ושאלני השר הנזכר, אם יש ממש בטענת הנתבע הנזכר בדין תורתינו, אחרי שנתקבלו העדים לבקשתו והודה בפני השופט שייגמר הדין על פי עדותם".
על שאלה זו השיב הריב"ש במפורט. מן הראוי להביא את התשובה כמעט במלואה:
--- סוף עמוד 54 ---
"נראה בעיני שאין טענות אלה של הנתבע כלום, ויכול השופט לדון על פי עדות העדים.
תחילה, כי עדות העדים היהודים אינו נפסל בטענת איבה, לפי שלא נחשדו ישראל על כך להעיד עדות שקר מתוך איבה, כמו שמבואר במסכת סנהדרין, פרק זה בורר (דף כז, עמ' ב), שאין האוהב והשונא פסולים להעיד כי אם לדין לבד.
ועוד, שהרי נתקבל עדותם לבקשתו [של הנתבע] , וקיבל עליו בפני השופט שיתחייב או ייפטר על פי עדותם, ואם כן אינו יכול לחזור בו, כמו ששנינו במסכת סנהדרין, פרק זה בורר (דף כד, עמ' א; משנה, פרק ג, משנה ב): 'נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלושה רועי בקר, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו. ואפסקה הלכה בגמרא שם כחכמים. ופירשו המפרשים ז"ל, דהך, בין לעדות בין לעדים קאמר.
ואף על פי שאמרו בגמרא (סנהדרין, דף כד, עמ' ב) דלאחר גמר דין, מחלוקת, אבל קודם גמר דין, דברי הכל יכול לחזור בו כיון שלא קנו מידו. אבל הסכימו הרבה מן האחרונים ז"ל, אשר ראוי לסמוך עליהם, דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותם בבית דין. כמו שאם קיבל פסול עדים לדיין, הוי גמר דין 'איש פלוני אתה זכאי', 'איש פלוני אתה חייב'. וכן כשהאמין הבעל דבר עצמו בשבועה, הוי גמר דין כשנשבע, כמו שאמרו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא, דף קכח, עמ' א): 'רצונך השבע וטול' - אינו יכול לחזור בו, וכל שכן שבשבועה, אפילו קודם שנשבע - אינו יכול לחזור בו, שמיד שאמר לו בפני בית דין 'רצונך השבע וטול', וקיבל עליו זה להישבע, הוי כגמר דין שיטול זה בשבועה...