ד. מהימנות עדותה של עו"ד הרפז
--- סוף עמוד 7 ---
12. בית המשפט קבע כי הוא מאמין לעו"ד הרפז כי ערכה את הצוואה על פי דבריה של המצווה, וכי הצוואה מבטאת את רצונה של המצווה. מחדלה של עו"ד הרפז, שאולי מעיד על רשלנותה, אין בו כדי לפגום בגמירת דעתה של המצווה.
בית המשפט הסתמך לעניין זה על האמור בע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 714-715, בו נקבע כי מקום בו נערכה צוואה בפני שופט, והצוואה חסרה את האישור כי המצווה הצהיר בפני מי שקיבל את הצוואה כי זו צוואתו, ניתן לרפא פגם זה באמצעות סעיף 25 לחוק, היות וזהו פגם שניתן להתגבר עליו, ובלבד שבית המשפט שוכנע באמיתותה של הצוואה הנוטריונית.
13. בית משפט קמא לא התעלם מהעובדה כי עדותה של עו"ד הרפז היתה עדות יחידה. הוא דחה את הטענה כאילו עדותה של עו"ד הרפז מצריכה סיוע, שכן אין דרישה כזו בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. יחד עם זאת בית המשפט היה ער לעובדה כי "הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי מחייבת זהירות מיוחדת והקפדה יתירה, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, בהערכת משקלה היחסי" (י' קדמי על הראיות, חלק ג' עמ' 1238-1239 (תשס"ד). בית המשפט קבע כי כלל יסוד בהתייחס לצוואה הוא, כי מצווה לקיים את רצונו של המת. מאחר ובית המשפט סבר כי עדותה של עו"ד הרפז מהימנת עליו, הוא הגיע למסקנה נוספת כי המצווה גמרה בדעתה לצוות רכושה כאמור בצוואה הנוטריונית, אשר נערכה בפני עו"ד הרפז. אין במחדליה או ברשלנותה של עו"ד הרפז, שנעשו על ידה לאחר שהמצווה הצהירה בפניה, את אשר יעשה ברכושה לאחר אריכות ימיה ושנותיה, כדי לפגום בגמירת הדעת של המצווה בשעת מעשה. מחדלים אלה של עו"ד הרפז נעשו שלא בידיעתה ולא מרצונה של המצווה. בית המשפט האמין לעו"ד הרפז, אשר העידה בתצהירה, כי "אני העלתי את כל דברי המצווה על הכתב, באותו מעמד בו צוותה בפני את רצונה, ולאחר שהעלתי אותם על הכתב - חזרתי והקראתי לה את שכתבתי כדי לוודא שאכן כתבתי במדויק את רצונה. המצווה אישרה לי כי מה שכתבתי משקף במדויק את רצונה." אמונו של בית המשפט בעדותה של עו"ד הרפז, הכשיר את הצוואה, על אף המחדל של עו"ד הרפז שאישרה באיחור של חמש שנים את הצוואה, וזאת לאור הוראות סעיף 25 לחוק. כמו כן קיבל בית המשפט את הסברהּ של עו"ד הרפז לשוני בין שני הנוסחים של הצוואה הנוטריונית שהוגשה בתמיכה לבקשה לקיומה באשר למיקום הדירות שהמצווה הורישה.