שאלת כל השאלות לענין תחולתו והפעלתו של סעיף 25 היא תמיד 'אמיתותה של הצוואה': תחילה צריך בית-המשפט להשתכנע, למעלה מכל ספק, שאמנם מונחת לפניו צוואת אמת. השתכנע בכך - כי אז אין בכל הפגמים שמניתי כדי למנעו מלקיים את הצוואה; לא השתכנע - כי אז יש אפילו בפגם אחד מהם כדי לחייבו שלא לקיימה".
ובהמשך, מסביר השופט ח' כהן את המדיניות המשפטית הניצבת מאחורי כללים אלה (שם, בעמ' 102, בין האותיות ד-ה):
"כללו של דבר: 'קו-היסוד' של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושת אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסעיף 18 לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54(א) לחוק), ואין מסכלים רצונו של המת מפאת פגמים שבצורה בלבד. הוא שאמרתי, כי הדברים האמורים בסעיף 54(ב) לחוק, שפירוש הצוואה המקיים דברי המת עדיף תמיד על פירוש שלפיו הם בטלים, אמורים גם לענין פירוש כל דיני הצוואות שבחוק ".
--- סוף עמוד 63 ---
29. הביטוי, שמקורו במשפט העברי, להסבר המדיניות המשפטית האמורה, הוא "מצווה לקיים דברי המת" (דברי רבי מאיר, תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף יד, עמ' ב). כלל זה מופיע גם בספרות המחקר של המשפט העברי. ראה, למשל, א' גולאק, יסודי המשפט העברי (ברלין, תרפ"ג), חלק שלישי, עמ' 127-126; א' קרלין, דברי משפט - דיני ירושות וצוואות (תש"ד), עמ' 58-54; י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי (תשנ"ט), בעמ' 199. וראה לאחרונה את דבריו של בן ציון גרינברגר, " 'מצווה לקיים דברי המת' - הכלל והשלכותיו", גיליון 151, פרשת ויחי, תשס"ד (בהוצאת משרד המשפטים והמרכז להוראת המשפט העברי ולימודו).
השופט מ' אלון, רואה בו יסוד לדיני הצוואות ומקור לחובה המוטלת על בית המשפט בבואו לקיים צוואה. וכך מתחיל הוא את החלק המשפטי בפרשה המפורסמת של ד"נ 40/80 קניג נ' כהן , פ"ד לו(3) 701, בעמ' 730 למעלה: "מצווים ועומדים אנו לקיים דברי המת, ומכוחה של מצווה זו ביקשו בית המשפט המחוזי וחבריי בבית משפט זה לקיים את צוואתה של המנוחה..".
30. פרופ' א' ברק מציין אף הוא כי "אכן, ביסוד דיני הצוואות מונח העיקרון הבסיסי לפיו יש לקיים דבר המת" (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך חמישי, פרשנות הצוואה (ירושלים, תשס"א), בעמ' 58). ובהמשך, מסביר הוא את מקורותיו של העיקרון (שם, בעמ' 59-58):