"זהו עיקרון ידוע של המשפט העברי, ולפיו 'מצווה לקיים דברי המת'. הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית. הוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה חלק מהזכות החוקתית בדבר כבוד האדם. הוא מתבקש מזכות הקניין, שזכתה להגנה חוקתית בישראל. על הפרשן לשקף חשיבות חוקתית זו של הצוואה. עליו לעשות כל מאמץ לקיים את הוראות הצוואה ולא להביא לביטולן; עליו לנקוט את כל האמצעים כדי להביא הגשמת רצונו ה'אמיתי' של המצווה".
31. גם פרופ' שמואל שילה, בבואו לפרש את סעיף 25 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אומר, בהתייחסו לאותו סעיף המאפשר לבית המשפט להתעלם מדגמים צורניים, בתנאי שאין לו ספק באמיתות הצוואה, את הדברים הבאים: "מטרה יסודית ועקרונית זו מובעת בביטוי הנודע במשפט העברי - ' מצווה לקיים דברי המת'. ביטוי הזה הגם שאינו מופיע בחוק עצמו מוזכר בפסיקה פעמים רבות , ככלל
--- סוף עמוד 64 ---
יסודי בכל הנוגע לצוואות" (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה , תשכ"ה-1965 (סעיפים 1-55) (ירושלים, תשנ"ב), עמ' 229).
32. מאז חקיקת חוקי היסוד, מצווים אנו - ברמה החוקתית - להגשים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). מדברי פרופ' ברק, ניתן להסיק כי הן עקרונות המשפט העברי, המשקפים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והן העקרונות הדמוקרטיים של אוטונומית הרצון החופשי וכבוד האדם, מביאים לאותה תוצאה. ברם, במקום בו ייתכן יישום שונה, בדגשים אחרים, של העקרונות, יש לזכור כי הכלל של "מצווה לקיים דברי המת" , אינו רק כלל טכני אלא ניתן לראות בו חלק מערכי השיטה המשפטית היהודית. יש מקרים, בהם כללים משפטיים יכולים לשקף את "רוח העם" או את אופיו הלאומי (השווה: א' ורהפטיג, "ערכי משפט", עיוני משפט, כרך ד (תשל"ה), עמ' 451, במיוחד בעמ' 456).
כבר למדנו מפי השופט מ' זילברג , כי כאשר זקוקים אנו ליישום תקנת הציבור בישראל, יש לפרשה, "מתוך השקפות יסוד המושרשות עמוק עמוק בתודעה היהודית... מתוך השקפות המוסר והתרבות שלנו" (ע"א 461/62 צים נ' מזיאר, פ"ד יז 1319, בעמ' 1332).
גישה זו פותחה, הורחבה והועמקה, בפסקי הדין של השופט מ' אלון. כך, למשל, התייחס הוא לעקרון תום הלב, שנקבע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ואמר את הדברים הבאים (ע"א 148/77 רוט נ' ישופה בניה בע"מ, פ"ד לג(1) 617, בעמ' 631, בין האותיות ב-ג):