הראיות החיצוניות ביחס לאירוע הצוואה, מתבססות כולם על עדות הנוטריונית, שבית המשפט ששמע את עדותה, ואף שאל אותה מספר שאלות, והתרשם מכנותה. מכאן שהמעגל השלישי, הוכח כדבעי.
שילוב שלושת המעגלים, מביא לתוצאה של אישור הצוואה והכרזה על תקפותה.
37. הגישה העולה מעמדת הרוב בפרשת אהרן, משקפת, כאמור העדפת רצונו החופשי של המצווה, על פני עמידה על קוצו של יוד בתחום הדרישות הצורניות. לא מקובלת עלי ביקורתו של פרופ' מיכאל קורינאלדי, על פסק דין אהרן (הוא התייחס להליך בערעור האזרחי, שפורסם בפ"ד נד(3) 469), אשר רואה בה חלק מהמגמות החדשות בדיני צוואות, המפעילים עקרונות של פרשנות ליבראלית (ראה: מ' קורינאלדי, דיני אישים, משפחה וירושה בין דת למדינה - מגמות חדשות (נבו, תשס"ד), בעמ' 321-320). בעיני, החובה לקיים את דברי המת, מתגברת על החשש מההתערבות הרבה מידי, לטעמו של קורינאלדי, בדיני הצוואות, שכן התערבות זו היא הדרך הנאותה להגשמת רצונו האמיתי של המצווה.
גישת המשפט הישראלי לפגמים בצוואה, תחילתה בסעיף 25 לחוק הירושה, והמשכה בתיקוני אותו סעיף עד לתיקון האחרון משנת תשס"ד.
תחילה סברתי כי לצורך ההכרעה שבפנינו, יש לנקוט עמדה האם התיקון האחרון חל על המקרה שלפנינו. לבסוף, הגעתי למסקנה כי גם על פי הנוסח שקדם לתיקון האחרון, הצוואה תקפה.
מכל מקום, במסגרת הדיון העקרוני, ראיתי לנכון להעיר כי מכלול תיקוני סעיף 25 לחוק הירושה, מעיד על מגמה של המחוקק, שבחלקה הינה בעקבות הפסיקה, להשתחרר, אט אט ובהדרגה, מכבלי הפורמליזם, גם בדיני הצוואות, ולהעדיף את הכוונה הפנימית האמיתית של המצווה.
אין ספק כי פסק דינו של בית משפט קמא, וכן גישתו של חברי השופט רביד, וגישתי שלי, ממשיכים קו זה, והולכים בעקבותיו , וזאת, בין אם התיקון חל על המקרה שלפנינו, ובין אם לאו (לעניין הנוסח האחרון של סעיף 25 לחוק הירושה
--- סוף עמוד 68 ---
ופרשנותו, ראה את הדברים שכתבה השופטת ארבל בפיסקה 26 ואילך לפסק דינה).
הערה לפרשת אהרן
38. [מעבר לצורך, אעיר לעניין פסק הדין בפרשת אהרן, הערה לגוף פסק הדין. באותה פרשה, עמד לדיון תוקף תצהיר של מצווה אשר נערך בפני עורך דין. שני בני הזוג אהרן ז"ל, חתמו על צוואה בעדים, לפיה כל אחד ציווה את רכושו לבן הזוג, ואם זה לא יהיה בחיים ביום פטירתו כי אז, יזכה ברכוש הבן יוסף, אחד מארבעת ילדיהם. לאחר מספר שנים, הם הודיעו לעורך הדין שערך את הצוואות הללו, כי ברצונם לבטל הוראה זו ולהוריש את רכושם על פי דין, חלק כחלק בין ארבעת צאצאיהם. המחלוקת בבית המשפט העליון התעוררה בשל כך שלא נכתבה צוואה מבטלת לפני עדים, אלא שני בני הזוג נכנסו לחדרו של עורך הדין, אשר החתים כל אחד מהם על תצהיר, שבו נאמר שהצוואה הקודמת בטלה וכי רכושו של כל אחד מן המצהירים יחולק בין יורשיו על פי דין. דעת המיעוט - השופטים א' מצא, י' טירקל וא' ריבלין - היתה כי אין לאשר ביטול צוואה בפני עד אחד, הוא עורך הדין, ואילו דעת הרוב - הנשיא א' ברק, והשופטות ד' ביניש , א' פרוקצ'יה וע' ארבל - היתה כי על פי סעיף 25 לחוק הירושה ניתן להתגבר על הפגם האמור של עד אחד.