טענות המשיבים
19. המשיבים 1-2 מאמצים את קביעות בית משפט קמא ומסקנותיו, כי המצווה חפצה לערוך צוואה נוטריונית, כי עו"ד הרפז הקריאה למצווה את הצוואה הנוטריונית והיא אישרה בפניה כי זו צוואתה. ערכאת הערעור אינה מתערבת באמון שרחש בית המשפט ששמע את העדים והתרשם מהם התרשמות בלתי אמצעית. המשיבים 1-2 מדגישים כי ההסתמכות על עדותה היחידה של עו"ד הרפז היא פרי הסכמה דיונית של הצדדים ואין המערערת יכולה להתעלם ממנה. המשיבים 3-4, בעיקרי הטיעון הקצרים שהגישו, הצטרפו לנימוקי המשיבים 1-2 לדחיית הערעור.
דיון
20. השאלה הניצבת במרכזו של הערעור הינה האם עלי להתערב בקביעת בית המשפט לענייני משפחה, אשר שוכנע במהימנות עדותה של עו"ד הרפז, וכפועל יוצא שוכנע גם באמיתות רצונה וגמירות דעתה של המצווה לערוך את הצוואה הנוטריונית בפניה.
לעניין זה יש לזכור כי התכלית העומדת ביסוד פרשנות הצוואה הינה כיבוד רצון המת (ראו: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, (פורסם במאגר המשפטי "נבו"); א' ברק פרשנות במשפט, פרשנות צוואה, עמ' 58-62 (2001-תשס"א)). כיבוד רצונו של המצווה שנפטר הוא חלק מכבוד האדם (ברק, שם, עמ' 59 ו-146). אם בית המשפט שוכנע שהצוואה משקפת את רצון המצווה וגמירות דעתו, אזי רצון המצווה גובר על הפגמים הצורניים (דנ"א 7818/00, שם; ברק, שם, עמ' 92-93). גם סעיף 25 לחוק מעניק בכורה להגשמת רצונו של המצווה. אכן, אין להתעלם מהדרישות הצורניות, הנדרשות לגבי כל צוואה, ומחשיבותן הראייתית לבירור כוונת המצווה שהצהרתו בצוואה היא פעולה משפטית חד צדדית (דנ"א 7818/00, שם; ברק שם, עמ' 51-53), אך אם ברור רצונו של המת, יש לקיים את רצונו, חרף הפגמים הצורניים שנפלו בעריכת הצוואה.
--- סוף עמוד 10 ---
הוא הדין אם נאמר שקיום הדרישות הצורניות בא להבטיח שהמצווה אכן הביע את רצונו לצוות וכי רצון זה היה רצון חופשי וללא כפייה או השפעה חיצונית בלתי הוגנת (דנ"א 7818/00, שם). יש לזכור כי הטעמים העומדים מאחורי קיום הדרישות הצורניות - להבטיח רצון חופשי של המצווה, ללא כפיה או השפעה בלתי הוגנת - לא ימנעו מבית המשפט לחשוף באמצעות ראיות חיצוניות את רצונו החופשי של המצווה, ואזי אין באי מילוי הדרישות הצורניות לסכל גילוי דעתו ורצונו של המצווה והגשמתם.
עמד על כך הנשיא ברק בע"א 436/01 רכאב נ' רכאב (ניתן ביום 9.2.2004, פורסם במאגר המשפטי "נבו") באמרו:
"סעיף זה - שהוא יוצא דופן בגישתו הליברלית ואין לו אח ורע במשפט המשווה - בא לאפשר לבית המשפט לקיים את רצון המת - תכליתם העליונה של דיני הצוואות - גם מקום בו, מסיבה כלשהי, לא נתקיימו דרישות פורמאליות שקובע החוק. הוא בא ליישב את שני השיקולים הנוגדים בסוגיית קיום צוואה. 'מחד גיסא עומד השיקול, כי יש לקיים את רצון המת באשר לאופן שבו מחולק רכושו, והשאלה היסודית היא אך זו, מה היה רצונו האמיתי של המנוח, ואם רצון זה בא לידי ביטוי בדבריו (בכתב או בעל-פה). על-פי שיקול זה יש ליתן תוקף לרצונו של המנוח, תהא צורת הביטוי לרצון זה אשר תהא. גישה זו בקיצוניותה עשויה להביא לכך, כי לא יהא כל צורך בהסדרים פורמאליים באשר לאופן עריכתן של צוואות. מאידך גיסא עומד השיקול, כי שעה שרכושו של המצווה יחולק, הוא לא יהא עוד בחיים, ולא יהא ניתן לשאול לכוונתו ולרצונו, ועל-כן רצוי לקבוע דרישות פורמאליות, אשר ממלאות מספר פונקציות חשובות, שעיקרן, פונקציה 'הוכחתית' לרצון המצווה, פונקציה 'מזהירה' באשר לרצינות הצעד המנחיל ופונקציה 'מגינה' בפני השפעות בלתי הוגנות. על-פי שיקולים אלה יינתן תוקף של צוואה לרצונו של המצווה, רק אם אותו רצון מוצא ביטוי בדרך פורמאלית הקבועה בחוק. גישה זו בקיצוניותה עשויה להביא לידי כך, כי פגם כל שהוא בדרישות הפורמאליות יש בו כדי לפסול את הצוואה' (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701,