--- סוף עמוד 13 ---
המצווה כאשר אין לו ספק באשר אליה. היכן היא תכלית החוק שהוכתרה פעם אחר פעם כעיקרון על החולש על דיני הירושה?
אבהיר, כי אף לגישתי, קיימים יסודות צורניים מהותיים, יסודות 'גרעין' בצוואה, אשר בהיעדרם אין לומר כי מסמך מהווה צוואה. כך, למשל, פשיטא כי עצם קיומו של מצווה הנו רכיב בלעדיו אין ויתכן שכך גם דרישת הכתב (ראו גם: ע"א 869/75, שם, בעמ' 101). השמירה על האיזון הרצוי בין ההקפדה על קיומם של מרכיבי ה'גרעין' בצוואה לבין יישום הסמכות הקבועה בסעיף 25(א) לחוק תושג על ידי שבית המשפט יבחן גם האם קיימות ראיות חיצוניות המצביעות בבירור כי רצונו של המצווה הוא זה שפורש בכתב הביטול (כפי שהיה באותו מקרה –מ' ר'). בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו במשורה ובזהירות רבה כמתחייב. הראיות החיצוניות משמשות כלי חשוב שבידי בית המשפט לצורך הכרעה בדבר אמיתות רצון המצווה..."
(סקירה היסטורית על גלגוליו של סעיף 25 לחוק, למעט תיקון מס' 11, ראו שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (תשנ"ב-1992), עמ' 233 ואילך).
מגמה זו של הרחבת שיקול הדעת של בית המשפט כדי ליתן תוקף לרצון המצווה ולהגשימו, משתלבת עם הגישה בענפים האחרים של המשפט כגון בדיני קניין, שבו עקרון תום הלב גובר במקרים מסוימים על דרישות הצורה שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ובדיני הראיות שבהם הוסט הדגש מקבילות למשקל (ראו גם מאוטנר ירידת הפורמליזם ועליית ערכים במשפט הישראלי (מעגלי דעת).
21. בית המשפט קמא נתן אמון בעדותה של עו"ד הרפז וכפועל יוצא האמין לה כי המצווה ראתה בדברים שהורתה לעו"ד הרפז צוואה. בית המשפט קבע כי הוא מאמין לעו"ד הרפז כי היא העלתה את דברי המצווה על הכתב, הקריאה למצווה הכתוב, וכי המצווה אישרה לעו"ד הרפז כי מה שכתבה משקף במדויק את רצון המצווה. בית משפט קמא הדגיש כי אין במחדלי עו"ד הרפז וברשלנותה, אשר נעשו לאחר שהמצווה הצהירה בפניה את אשר יעשה ברכושה לאחר אריכות ימים ושנים, כדי לפגום בגמירות דעת המצווה.
--- סוף עמוד 14 ---
22. הלכה פסוקה מקדמת דנא היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר ראתה ושמעה את העדים. כך גם לגבי מידת מהימנותו של עד, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר ראה ואף שמע אותו והתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהגותו על דוכן העדים. התערבות ערכאת הערעור בשאלות של מהימנות עדים תהא אך במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, בין היתר, כאשר קביעותיה של הערכאה הדיונית אינם עומדים במבחן של הגיון ושכל ישר או שאין להן אחיזה מספקת בחומר הראיות שבא בפניה (ראו: ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, תק-על 95(2), 443; ע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4), 63, עמ' 68-69; ע"א 445/82 חן נ. שטרית, פ"ד ל"ט(2) 617, 619).