בהתאם לאמור בסעיף זה, רשאי היה האמן, להעביר את זכות היוצרים שבבעלותו, כולה או מקצתה, לאדם אחר. יש לציין כי על פי קביעת המחוקק בסעיף הנ"ל, העברה כזאת תהיה תקפה אך ורק אם נעשתה בכתב ונחתמה על ידי בעל הזכות (ראה: גרינמן, עמ' 118), כאשר "דרישת הכתב" בהקשר זה היא דרישה מהותית ולא דיונית גרידא (פרזנטי, בעמ' 61). לאחר שהועברה הזכות, זכאי האדם אשר אליו הועברה הזכות, לכל זכות הכלולה בזכות היוצרים, כמו היה האמן היוצר בכבודו ובעצמו (ראה: סעיף 5(3) לחוק).
37. החוק מקנה לבעל זכות היוצרים, מספר זכויות בלעדיות ביצירתו (סעיף 1(2) לחוק), ומגן על זכותו זו מפני מיגוון פעולות שיש בהן משום הפרה של
--- סוף עמוד 22 ---
הזכות. כך, למשל, מוגנת היצירה מפני שעתוק, הפצה, מכירה, הצגה בתערוכה פומבית וכיוצא בזה (ראה: סעיפים 1(2) ו-2(2) לחוק; גרינמן, עמ' 135-133 ו-145). הזכות הבסיסית אותה מקנה החוק ליוצר, היא "זכות השעתוק", דהיינו: לבעל זכות היוצרים יש את הזכות הבלעדית להפיק עותקים מהיצירה (גרינמן, עמ' 67). בעל זכות היוצרים, והוא בלבד, רשאי להחליט על שכפול של היצירה והפקת עותקים נוספים ממנה.
זכות נוספת המוקנת לבעל הזכות היא "זכות הפרסום וההפצה", שעניינה הוא הזכות לפרסם פרסום ראשון של היצירה, והזכות להוציא ממנה עותקים לציבור (גרינמן, עמ' 69-68). לענייננו חשוב להדגיש סייג הקיים לזכות ההפצה, המוכר בפסיקה כ"דוקטרינת המכירה הראשונה" (לעיגונה של דוקטרינה זו בחוק הקיים, ראה: גרינמן, עמ' 79, הערה 18). משמעותה של דוקטרינה זו היא כי "לאחר שבעל זכות יוצרים הפיץ או הרשה הפצתו של עותק מיצירתו, הופך עותק זה למוצר סחיר. בעליו של העותק רשאי למוכרו במכירה נוספת, וכך כל בעל נוסף בשרשרת" (גרינמן, עמ' 69).
38. במקרה דנן, אין כל ספק כי אם ייקבע כי התובע אכן היה בעל זכות היוצרים ביצירה של האמן ואילו לטסלר אין זכות כזו, התוצאה המשפטית תהיה כי יציקת עותקים נוספים על ידי טסלר, מכירתם ללויזון והצגתם בגלריה בירושלים על ידי לויזון, מהווים הפרה של זכות השעתוק של התובע - שרכש את זכות היוצרים מהאמן - על ידי טסלר, והפרה עקיפה של זכות התובע, על ידי סחר בעותקים מפירים - על ידי לויזון (לעניין זה ראה: גרינמן, עמ' 145). מנגד, אם ייקבע כי בין טסלר לבין האמן אכן נחתמו הסכמים בהם רכש טסלר את זכות היוצרים ביחס לפסלים נשוא המחלוקת מהאמן, הרי שאין ביציקת הפסלים, מכירתם ללויזון והצגתם למכירה בגלריה בירושלים על ידי לויזון משום הפרת זכות יוצרים של מאן דהו. שכן, במקרה כזה, טסלר עצמו היה בעל זכות היוצרים, ועל כן רשאי היה לשעתק את הפסלים ולמכור אותם ללויזון, ולויזון רשאי היה, מכח "דוקטרינת המכירה הראשונה", להציג בגלריה ולמכור את הפסלים שרכש מטסלר.