39. ראוי לציין, כי כדי לזכות בתביעה על הפרת זכות יוצרים, נדרש תובע להוכיח שני עניינים: הראשון, כי הוא בעל זכות היוצרים ביצירה, השני, כי הנתבע
--- סוף עמוד 23 ---
הפר את זכותו זו (גרינמן, עמ' 139; פרזנטי, עמ' 599). יישום דבר זה במקרה דנן, מוביל למסקנה כי התובע נדרש להוכיח גם כי הוא בעל זכות היוצרים ביצירה, וגם כי טסלר ולויזון הפרו זכות זו. במקרה דנן, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם קודם להסכם הנוטריוני שבין האמן לבין התובע - הסכם שכאמור על תוקפו אין מחלוקת - נחתם הסכם או נחתמו הסכמים בין האמן לבין טסלר ואשתו.
זכויות יוצרים במשפט העברי - כללי
40. במשפט העברי, ניתן למצוא עיסוק נרחב בתחום זה של זכויות יוצרים. בין הפוסקים, קיימת מחלוקת גדולה באשר לעצם האפשרות ש"נכס" מופשט כמו זכות יוצרים, יהיה נשוא לזכות בעלות ולפעולות קנייניות, וזאת על רקע עקרון מוסד במשפט העברי לפיו לא ניתן לבצע פעולות קנייניות אלא ב"דבר שיש בו ממש". (ראה: רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כב, הלכות יג-יד). היו שסברו כי לא ניתן לדבר על זכות בעלות ביחס לנכס מופשט כמו זכות יוצרים (ראה במקורות המובאים אצל הרב ד"ר מיכאל אברהם, "גניבת דעת וקניין רוחני", תחומין כרך כה (תשס"ה), עמ' 357-353; להלן - "אברהם"), ומנגד, היו שטענו כי אין כל מניעה לכך שתהיה בעלות ביחס לנכסים מופשטים, וכל הבעיה היא רק באפשרות לבצע פעולות קנייניות ביחס לנכסים מעין אלה (הרב יעקב אברהם כהן, זכויות יוצרים (כרך ד בסדרת עמק המשפט), סעיף טו; ראה גם: פרופ' נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים (תשנ"א), עמ' 92-89; להלן - "רקובר"). גם בין מצדדי הגישה שאינה רואה בנכס מופשט כמו זכות היוצרים "נכס" במובנו ההלכתי, נעשו לא מעט ניסיונות לעגן את קיומה של זכות היוצרים במספר קונסטרוקציות הלכתיות: יורד לאומנות חברו, גניבת דעת, דינא דמלכותא דינא ועוד (ראה: אברהם, בעמ' 353-351; הרב עזרא בצרי, "זכות יוצרים", תחומין כרך ו (תשמ"ה); חיים נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צהר ז (תשס"א)).
41. הדיונים הראשוניים בנושא זה במשפט העברי, נערכו ביחס לזכות המחבר (והמוציא לאור) לבלעדיות ביחס להדפסת ספרי קודש, בתקופה שבה הדפסת ספר היתה תהליך ארוך ויקר. במהלך השנים, התפתח נוהג של מתן "הסכמות" לספרים מצד רבנים ידועים, אשר כללו, בין היתר, הענקת
--- סוף עמוד 24 ---
בלעדיות להדפסת הספר, ואיסור על אחרים לחזור ולהדפיס את הספר ללא רשותו של המחבר ו/או המוציא לאור (על מוסד זה ראה בהרחבה אצל רקובר, מעמ' 123 ואילך). היו מבין חוקרי המשפט העברי שסברו כי ניתן לראות בהסכמות אלו - אשר העניקו, הלכה למעשה, את אותה ההגנה המשפטית שמעניקה זכות היוצרים, קרי: בלעדיות - כבסיס לזכות היוצרים בהלכה (כל השער השני בספרו הנ"ל של רקובר מוקדש לביסוס התיזה האמורה). מעניין לציין, כי ישנן עדויות (ראה: רקובר, בעמ' 223) על עיסקאות שנעשו ביחס לאותן ההסכמות, כגון: עיסקאות מכר, באופן שההסכמה - או יותר נכון לומר זכות הבלעדיות שהעניקה אותה ההסכמה - הפכה לנכס סחיר.