84. קבלות על תשלומים: טענה נוספת שהעלה התובע (עמ' 7 לסיכומי התובע), היא הטענה כי טסלר לא הציג כל אסמכתא בכתב על התשלומים ששילם לאמן, לגירסתו של טסלר, כדי לקיים את ההסכמים ביניהם. גם בטענה זו אין ממש:
א. יש קפיצה לוגית מסוימת בין הטענה שטסלר לא הראה כי הוא אכן שילם לאמן כסף כדי לקיים את ההסכמים ביניהם, לטענה כי ההסכמים מזויפים. שכן, מכך שטסלר לא הביא כל אסמכתא על תשלומים ששילם לאמן בגין ההסכמים הנ"ל (בהנחה שעליו היה הנטל להביא אסמכתא כזאת, הנחה – שכאמור - אינני שותף לה), ניתן, לכל היותר, להסיק כי טסלר הפר את ההסכמים ולא עמד בהתחייבות שנטל על עצמו בהסכמים אלו. אינני רואה כיצד ניתן להסיק מבחינה לוגית מאי תשלום סכום שאדם התחייב לשלם בהסכם, כי ההסכם עליו חתם הוא מזויף.
--- סוף עמוד 45 ---
ב. כפי שנראה להלן (פיסקה 102 ואילך), בין טסלר לבין האמן התנהלה חליפת מכתבים בדיוק סביב נקודה זו של תשלום או אי תשלום סכומי הכסף שנקבעו בהסכמים הנ"ל. על פניו, דווקא ויכוח זה יש בו כדי להוביל במסקנה כי אכן בין האמן לבין טסלר נחתמו הסכמים תקפים. בעניין זה נדון להלן בהרחבה.
85. היכן העותק המקורי של ההסכמים: נקודה נוספת בה מנסה התובע לתמוך את דבריו (עמ' 7 לסיכומי התובע), היא הנקודה שמר טסלר המנוח לא ידע היכן נמצא העותק המקורי של ההסכמים. גם טענה זו לוקה בכשל לוגי חמור, שכן, גם כאן, אינני מבין כיצד התובע הגיע למסקנה כי ההסכמים מזויפים מהעובדה כי התובע לא הציג בפני בית המשפט את העותק המקורי שלהם. וכי אם היה מר טסלר מציג את העותק המקורי של ההסכמים, טענת הזיוף של התובע היתה נופלת? הלא גם ביחס לעותק המקורי היה התובע טוען כי הוא מזויף! שכן, בשאלה האם ההסכמים מזויפים - מה לנו העותק המקורי ומה לנו צילומים?! על כן, אין בידי לקבל טענה זו.
לכל היותר, יש בכוחה של טענה זו לסייע לתובע בטענה אחרת שהציג לפיה מכוח "כלל הראיה הטובה", יש פגם בהצגת צילום של ההסכמים ללא הצגה של העותק המקורי, טענה שתידון להלן בהרחבה (פיסקה 113 ואילך).
86. אי הקפדתו של טסלר על דיני זכויות יוצרים: טענה נוספת שנשמעה מפיו של התובע (עמ' 8 לסיכומי התובע) התייחסה לדרכו הכללית של טסלר בניהול עסקיו, לא רק ביחס לאמן ניקי אימבר, אלא גם ביחס לאמנים אחרים. לעניין זה, טען התובע - אם כי לא במילים המפורשות הללו - כי טסלר הוא "מפר זכויות יוצרים סידרתי", שכן, ניתן לראות כי גם ביחס לאמנים אחרים הפר מר טסלר המנוח את זכויותיהם. לתמיכת טענתו זו, צירף התובע עותק מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 432/94 דנציגר נ' מקור יציקות אומנות בע"מ; להלן - "פרשת דנציגר"), בו קבע בית המשפט (כב' השופט, כתוארו אז, ד"ר דן ביין) כי מר טסלר וחברת מקור יציקות אומנות בע"מ, הפרו את זכויות היוצרים של משפחת האמן דנציגר, וחייב אותם בתשלום פיצויים למשפחתו של דצניגר.