107. נקודה נוספת שיש לציין היא כי מחליפת מכתבים זו, ובעיקר מדברי עו"ד כהן במכתב הרביעי, עולה כי לא זו בלבד שבין טסלר לבין האמן היה הסכם, אלא כי טסלר ידע או חשד "בזמן אמת" על ההסכם שחתם האמן עם שדה (או על מכירת הפסלים לגלריה של התובע בצפת), וראה בו הפרה של ההסכם שהאמן חתם איתו, דהיינו: עם טסלר. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם דברים שאמר טסלר בתצהירו (סעיפים 16-14 לתצהיר שנחתם בפני עו"ד טישלר). בתצהירו, כתב טסלר כי לאחר שקיבל פנייה, בה התבקש להפסיק ולמכור את הפסלים, תשובתו היתה כי הוא בעל הזכויות בפסלים, וכי הוא שוקל לתבוע את האמן בגין הפרת ההסכם ביניהם. בסופו של דבר, אמר טסלר (סעיף 16 לתצהיר) כי הוא לא תבע את האמן "מכיון שהיה לי ברור שלאחר שאזכה בפסק הדין נגדו, לא אוכל לממש אותו וזאת בשל מצבו הכספי הרע של אימבר. לא ראיתי טעם להשקיע כסף בהליך משפטי שלא יהיה ניתן לראות ממנו פירות".
108. על אף חשיבותם של מכתבים אלו לשאלת מקוריות ההסכמים, לא היתה בסיכומי הצדדים כל התייחסות שהיא למסקנות העולות מהם - וחבל. התובע (עמ' 19 לסיכומי התובע) התייחס בשני משפטים לחליפת המכתבים הנ"ל, אולם למרבה הצער ניסוח קלוקל של הטענה מקשה מאוד על הבנתה. אינני בטוח כי הבנתי עד תום את טענת התובע, אך דומה בעיני שטענתו
--- סוף עמוד 56 ---
היתה כי עו"ד כהן לא היה רשאי להגיש חליפת מכתבים זו לבית המשפט במסגרת חקירתו, כי הם לא התגלו בשלבים מוקדמים של המשפט, וכן כי לא בא זכרם בתצהירו של עו"ד כהן.
אם אכן זו טענתו של התובע - אין בה ממש. כידוע: "מסמך שאיננו מסמך ציבורי מוגש לבית המשפט באמצעות עד היכול לאמת את המסמך בשבועתו, כגון: אדם שחיבר את המסמך, שחתם עליו, שקיבל אותו או שהחזיקו תחת משמרתו" (הרנון, בעמ' 144). במקרה דנן, עו"ד כהן גם חיבר חלק מהמסמכים (את המכתב השני והרביעי), גם קיבל חלק מהמכתבים (את המכתב הראשון והשלישי) וגם החזיק בהם תחת משמרתו. יתר על כן, התנגדות התובע להגשת המכתבים הללו כראיה, נשמעה לראשונה בסיכומי התובע, וגם זה בגמגום ובחצי פה, ואילו בעת הגשת מסמכים אלו (קרי: בעת חקירתו הנגדית של עו"ד כהן) לא נרשמה כל התנגדות מצד ב"כ התובע, עו"ד יאיר רונן, להגשתם כראיה. יתר על כן, בעניין הטענה שהמסמכים הוגשו בשלב מאוחר של המשפט, אין לי אלא לומר לתובע - אשר כפי שראינו העלה את טענת הזיוף בשלב מאוד מאוחר של הדיון (לעיל, פיסקה 52) - את דברי חז"ל: "טול קורה מבין עיניך וקיסם מבין שיניך" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף טו, עמ' ב).