"לכלל עתיק-יומין זה הועלו הצדקים מהצדקים שונים - רובם ככולם מייסדים עצמם על השכל הישר ועל הנסיון האנושי - ועיקר שבהם הוא (לענין הוכחתם של מיסמכים) כי רק המיסמך המקורי - על דרך העיקרון - יכול שיאמר (על עצמו) אמת, את כל האמת ורק את האמת".
119. במהלך השנים נקבעו על ידי בתי המשפט מספר חריגים לכלל זה, שהתירו - בהתקיימן של נסיבות מסוימות - את הבאתן של ראיות מישניות. ראוי לציין כי לבית המשפט יש שיקול דעת רחב בעניין זה (קדמי, בעמ' 597). כך למשל התירו בתי המשפט את הבאתן של ראיות משניות כאשר המסמך המקורי הושמד או אבד (ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1), 177), או כאשר הצגת המסמך המקורי היתה בלתי אפשרית או כרוכה באי נוחות מרובה (ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5), 345). לדוגמאות נוספות לחריגים ראה: קדמי, בעמ' 600-597. עם השנים, הסתמנה בבתי המשפט מגמה להקל ביישומו של הכלל והחריגים הלכו והתרבו, עד שכב' הנשיא שמגר אמר - באמצע שנות השמונים של המאה שעברה - כי: "יש מבין חכמי המשפט שהתבטאו, כי כל שנותר מכלל הראיה הטובה ביותר הוא, כי המקור של מסמך פרטי (להבדיל ממסמך ציבורי) צריך להיות מוגש לבית המשפט כדי להוכיח תוכנו, אלא אם ניתן להסביר את העדרו של המקור,
--- סוף עמוד 60 ---
הא ותו לא" (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 206 (להלן - "פרשת שניר"); ההדגשות במקור; ראה גם: קדמי, בעמ' 597; פרשת אונגר, בעמ' 84). יתר על כן, בפרשת אונגר (שם), אמר כב' השופט חשין, כי לדעתו המגמה להקל בדרישה להציג דווקא את המסמך המקורי "מתחייבת במציאות ימינו", וזאת לאור ההתפתחות הטכנולוגית המואצת.
120. מגמה פסיקתית נוספת שניתן לזהות ביחס לכלל האמור, הוא המעבר מראיית הכלל ככלל של קבילות לכלל של מהימנות, וזאת כחלק מתהליך רחב יותר בדיני הראיות של מעבר ממבחני קבילות למבחני מהימנות. וכך כותב כבוד השופט מ' חשין (פרשת אונגר, בעמ' 85):
"הדעה המקובלת בחקיקה בת-זמננו היא, שיש להצמית את כלל הראיה הטובה ביותר ככלל של קבילות התובע הצגתו של "מקור", ולשתול תחתיו כלל הנדרש למהימנות המסתברת של הראיה המוגשת לבית-המשפט - מיסמך או כל ראיה אחרת - ולרקע של אותה ראיה......
כך אף לימדנו הנשיא שמגר בפרשת שניר, שכלל הראיה הטובה ביותר לא עוד יורנו הלכה ככלל של קבילות אלא ככלל של מהימנות ושל העדפת ראיות, על-פני ראיות אחרות. הנשיא שמגר ראה במגמה זו ביטוי לגישה הנוהגת בדיני ראיות ולפיה 'כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות. יש כאן אפוא במידה רבה ביטוי נוסף לתהליך המתמיד בדיני ראיות, לפיו עוברים ממבחני הקבילות הפורמליים אל עבר מבחני המהימנות' (פרשת שניר, בעמ' 224)".