שאלת טיבם של הסכמים אלו - שאלה המהווה את לב ליבו של הסכסוך הנוכחי - תידון להלן בהרחבה.
מן הראוי לציין, כי בניגוד להסכמים בין האמן לבין טסלר ודבורה, אשר לגביהם יש - כאמור - ויכוח עז בין הצדדים ביחס לתוקפם, מקוריותם ואמינותם, אין כל עורר כי ההסכם הנוטריוני שנערך בין האמן לבין שדה (לעיל פיסקה 4) הוא הסכם תקף שנערך כדת וכדין, ואף הנתבעים לא העלו פקפוק כלשהו ביחס לתוקפו, אמינותו או מקוריותו.
ייצור ומכירה של פיסלי האמן
11. לקראת סוף שנות השמונים של המאה שעברה, סגרו טסלר ודבורה את הגלריה הנ"ל, ומכרו את בית היציקה למריו ולעזרא, אשר רכשו אותו בשותפות. לאחר כשנה וחצי, פרש עזרא מהשותפות בינו ובין מריו, וכך נותר בית היציקה בבעלותו הבלעדית של מריו.
מכירת בית היציקה כללה בתוכה מכונות וציוד רב, וכן "נגטיבים" של פסלים של אמנים רבים, ובין היתר גם פסליו של האמן. להבהיר את הטרמינולוגיה, הביטוי "נגטיב" הוא כינוי לתבנית אשר ממנה יוצקים בבית היציקה - באישורו של האמן או של בעל זכות היוצרים - העתקים של הפסלים אשר יצאו מתחת ידיו של האמן.
--- סוף עמוד 10 ---
12. אין מחלוקת בין הצדדים, כי גם לאחר שמריו רכש את בית היציקה מידיו של טסלר, המשיך טסלר, בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים של המאה שעברה, להזמין אצל מריו עבודות יציקה של העתקים של פסלים, כולל, בין היתר, פסלים של האמן. יציקות אלו נעשו, לטענת טסלר, על סמך ההסכמים הנ"ל שהיו לו האמן, ואשר - כאמור לעיל - תוקפם שנוי במחלוקת בין הצדדים.
כן מוסכם על הצדדים כי גם מריו, לאחר שרכש מטסלר את בית היציקה, יצק מספר העתקים - בשביל עצמו וללא כל קשר לטסלר - מן הפסלים של האמן. לטענת מריו, יציקות אלו נעשו על סמך הסכם זכויות יוצרים נפרד שנערך בינו לבין האמן, בו רכש מריו מהאמן זכות היוצרים ביחס למספר מצומצם מפסלי האמן. הסכם זה, או כל מסמך בכתב בדבר יחסיו של טסלר עם מריו לא הוצגו בפניי, ועל קיומו של אותו הסכם יודעים אנו מפיו של מריו, בעדותו בבית משפט השלום, כמו גם מעדותו של עזרא.
לא זו בלבד שבבית היציקה הנ"ל נוצקו פסלים של האמן על ידי טסלר ועל ידי מריו, גם התובע עצמו, אשר היה בקשרים עסקיים עם מריו עד לאמצע שנות התשעים של המאה שעברה, היה בא מפעם לפעם לבית היציקה של מריו, ומזמין ממריו יציקות שונות של פסלים, ובהם, בין היתר, יציקות של פסלי האמן.
13. על הצדדים מוסכמת גם העובדה כי חלק מהפסלים שיצק טסלר בתקופה זו (סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה שעברה) בבית היציקה - לפני ואחרי שנרכש על ידי מריו - נרכשו מטסלר במהלך שנות התשעים על ידי לויזון, הנתבע, והוצגו בגלריה בירושלים (להלן - "הפסלים נשוא המחלוקת").