14. נקודה עובדתית מרכזית הנתונה במחלוקת עזה בין הצדדים, נוגעת לשלב זה בו רכש לויזון את הפסלים נשוא המחלוקת מטסלר, ולשאלה עד כמה היה לויזון תם לב ברכישת הפסלים מטסלר ובהצגתן ובמכירתן בגלריה בירושלים.
--- סוף עמוד 11 ---
לויזון טוען (סעיף 16 לסיכומי הנתבע), כי עוד קודם שרכש את הפסלים נשוא המחלוקת מידיו של טסלר, שררו בינו לבין טסלר יחסי אימון, וזאת עקב קיומה של מערכת קשרים עסקית בינו לבין טסלר, ממנו רכש לויזון יצירות אומנות שונות במהלך מספר שנים. כן טוען לויזון, כי טסלר הראה לו את ההסכמים שהיו לו עם האמן (הסכמים אלו צוטטו במלואם לעיל, פיסקאות 8-7), בטרם רכש את הפסלים נשוא המחלוקת. לטענת לויזון, לאור יחסי האמון ששררו ביניהם ולאור ההסכמים שהוצגו לו על ידי טסלר, לא היה כל סיבה שיעלה בלבו חשד, ולו קל שבקלים, באשר למקוריותם של הפסלים נשוא המחלוקת, ובאשר לזכויותיו של טסלר בפסלים אלו.
מנגד, טוען התובע (עמ' 31-28 לסיכומי התובע), כי הקשר בין לויזון לבין טסלר עובר לרכישה לא היה כה חזק, כפי שלויזון ניסה להציגו, עד כדי מצב של "יחסי אמון" ביניהם. בכלל, טוען התובע (עמ' 35-31 לסיכומי התובע), כי כל התנהלותו של לויזון סביב רכישת הפסלים נשוא המחלוקת היתה חסרת תום לב, ובודאי שלא היתה בהתאם לסטנדרטים המקובלים בשוק האומנות, ככל שהדבר נוגע לבדיקות אשר בעל גלריה מקצועי נדרש לבצע בטרם ירכוש יצירת אמנות, וזאת בייחוד לאור חשיבותו האומנותית של האמן.
בנקודה זו, התפתח ויכוח בין הצדדים, והמומחים מטעמם, באשר לחשיבותו האומנותית של האמן. ויכוח זה התנהל על רקע ההנחה כי חשיבותו של אמן הוא נתון שיש בו כדי להשליך על הסטנדרטים של הבדיקות הנדרשות מבעל גלריה, בטרם ירכוש יצירות אומנות של אותו אמן.
15. וכך "נולדה" לה התביעה: ביום 24.4.99, ביקרה בגלריה בצפת קבוצה גדולה של תיירים, אשר שניים מהם רכשו מהתובע פסלים של האמן. יומיים לאחר מכן, ביום 26.4.99, קיבל התובע שיחות טלפוניות כועסות מאותם שני תיירים. התיירים קבלו בפניו על כך שבגלריה של המלון בו הם מתאכסנים - מלון "לרום" בירושלים - דהיינו: בגלריה של לויזון, מוצגים פסליו של האמן - כולל הפסלים אותם רכשו בגלריה בצפת - במחצית מהמחיר ששילמו לו. עוד התלוננו התיירים בפני התובע, על כך שהבינו מדברי המוכרת בגלריה בירושלים כי דווקא הפסלים המוצגים בגלריה בירושלים הם הם הפסלים
--- סוף עמוד 12 ---