142. לטענת הבן והבעל, ייפוי הכוח נועד אך ורק לצורך בנייה על הנכס, כפי שהעידו המבקשת, הבן וכן הנוטריון, בבית המשפט. לטענתם של הבן והבעל, אין בייפוי הכוח, ולו מילה אחת, המאפשרת לבן למשכן את הנכס, שלא לצורך בנייה. אילו היה הבנק נוהג משנה זהירות, בהתאם לחוק הקיים, היה הבנק מגלה, כי הבעל מתנגד לחתום על מסמכי שעבוד לטובת הבן.
143. לטענת הבן והבעל, בהתאם לסעיף 6 לחוק השליחות, פעולתם של הבן והבנק, תוך חריגה מהרשאה, אינה מחייבת את השולח, כלפי צד שלישי שהסתמך על ההרשאה.
144. הבן והבעל, חוזרים על טענת המבקשת, כי הבנק לא בדק את ייפוי הכוח מבחינה משפטית, וכי אין כל ראייה שמר קצב, מנהל הסניף של הבנק בזמן רישום המשכנתא הראשונה, אכן העביר את ייפוי הכוח למחלקה המשפטית. לטענתם של הבעל והבן, נהיר, כי אילו הייתה המחלקה המשפטית, מקבלת העתק מייפוי הכוח, הייתה יכולה לגלות את מטרת ייפוי הכוח, ומסרבת למתן האשראים, שלא לצורך הבנייה.
145. לטענתם של הבן והבעל, הבנק התרשל ועשה שימוש בייפוי הכוח, ללא כל בדיקה ותוך חריגה מהרשאה. לטענתם של הבן והבעל, אי בדיקתו של ייפוי הכוח על ידי הבנק, פועלת לחובת הבנק.
146. הבן והבעל מציינים, כי הבנק יכול היה, בנקל, להתקשר למבקשת, ולזמנה כדי לחתום על מסמכי המשכנתא; משלא עשה כן, יש לזקוף גם זאת לחובת הבנק, אשר פעל מתוך רשלנות וחוסר זהירות, במועד רישום המשכנתא הראשונה והשנייה.
טענות הבן והבעל ביחס למשכנתא הראשונה
--- סוף עמוד 23 ---
147. לטענת הבן והבעל, רישום משכנתא לצורך עבור שיעבוד של 1,000,000 ₪, הוא סכום רציני ומשמעותי, למחזור העיסקאות של הבן [אומר במאמר מוסגר, כי טענה זו נטענה, ללא ראיה מהו היקף עסקיו המדויק של הבן ומהו מחזור עסקאותיו], ולכן, היה על הבנק לנקוט משנה זהירות, וליצור קשר עם המבקשת, כדי לברר את העניין.
148. הבן והבעל טוענים, כי הבנק עשה שימוש בייפוי הכוח, תוך חריגה מהרשאה, זאת מאחר וייפוי הכוח ניתן לטובת הבן, באופן אישי, בעוד שהשימוש בו, נעשה לטובת חברה א. לטענת הבן והבעל, בהעדר כל חוב אישי של הבן, הרי אין כל משכנתא, ואין כל ערבות של הבן כלפי הבנק, ואך בשל כך, יש להורות על ביטול המשכנתאות.
149. עוד טוענים הבן והבעל, כי מאחר שהבעל לא נדרש לחתום על המסמכים, לצורך רישום המשכנתאות, אף אם יקבע בית המשפט כי המשכנתאות אכן קיימות, יכולות משכנתאות אלו, לחול רק על חלקה של המבקשת בנכס, ולא על חלקו של הבעל; זאת, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, לאור הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג, ולאור העובדה שהבעל והמבקשת, ראו בכל הנכסים שלהם נכסים משותפים, אשר לכל אחד מחצית מהזכויות בהם.