311. לפיכך, המסקנה המשפטית העולה מן הנתונים שבפניי היא,כי, לא נפרשה תמונת הנישואין בין בני הזוג באופן מלא עד כדי הצדקה להחיל עליהם את היוצאים מן הכלל בדבר שיתוף נכסים ביחס לירושה שהתקבלה במהלך הנישואין, כאשר אין מחלוקת כי מבחינת הרישום, עד לתחילת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, הנכס היה רשום על שם המבקשת לבדה.
מועד הפנייה לבית המשפט לענייני משפחה
--- סוף עמוד 54 ---
312. במהלך הסיכומים הוזכרה בפרשת וינפלד (ראה פיסקה 171 לעיל), כדי לתמוך בעמדה כי הפנייה לבית המשפט הייתה באיחור, לאחר רישום המשכנתא על הנכס, כאשר הבנק פעל בתום לב.
לכן, מבקש הבנק, כי בנסיבות אלה, לא תפגענה זכויותיו של הבנק, שהוא בבחינת הצד השלישי, אשר פעל, בהסתמכו בתום לב, על המצג שברישום הנכס על שם בן הזוג האחר.
313. ככל שמדובר במקרה שבו אחד מבני הזוג הלך לעולמו, ויורשיו מבקשים לעמוד על זכותו ולהצהיר כי הם, כיורשיו, הבעלים של מחצית מהנכסים של בני הזוג (ההורים), אין לראות בכך משום ויתור וזניחת זכות התביעה, "וכל עוד לא נפגעו זכויותיו של צד שלישי מן השיהוי, יכולים גם יורשיו להעלות הטענה ולבקש להחיל את חזקת השיתוף על הוריהם המנוחים" (עמדת בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט – כתוארו אז – דוד חשין, כפי שהובאה בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה (1964), פ"ד מח(3) 372, בעמ' 376, בין האותיות ו-ז; להלן – "פרשת יהלום"). אומנם בסיום ההליך בפרשת יהלום, לא התקבלה עמדתו של השופט דוד חשין, בגלל קביעת "קו הגבול" של דור אחד, שבמהלכו ניתן להגיש פסק דין הצהרתי, אך העיקרון שבפסק דינו, לא שונה.
314. בבית המשפט העליון נקבע, כי הזכויות של בן הזוג "הן בעלות צביון ערטילאי ומופשט. לשם הגנה על זכויות אלה, לשם מתן תוקף ממשי לקיומן נדרשת הכרה פורמאלית בהם מטעם בית המשפט" (דברי השופט דב לוין בפרשת יהלום, בעמ' 379, בין האותיות א-ב; לדבריו הסכימו השופט גבריאל בך והשופט – כתוארו אז – אליהו מצא).
315. השופט דב לוין בפרשת יהלום, סוטה במידה מסויימת או מפרש בצורה מצומצמת את אשר נקבע בפרשת וינפלד, ככל שמדובר בפסק דין שמגישים היורשים בדור הבא.
אולם, בהתייחסו לפרשת וינפלד, תוך אימוץ עקרונותיה, מדגיש השופט דב לוין כי "באותו עניין מצאתי לנכון להוסיף ולסייג ההלכה בכך שכאשר מעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע מן ההחלטה המאוחרת, כי אז ייאמר לו לבן הזוג שישן על זכויותיו וכי רואים בו כמי שויתור עליהן, ככל שמדובר בעסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי" (פרשת יהלום, בעמ' 384, בין האותיות א-ב).