18. וכאן מתקרבים אנו לעניין נשוא האישום הנוגע לקרקעות בית שמש. בשנת 1999, לאחר שלא הייתה התקדמות בהליכי התכנון והוצאת היתר הבנייה לגבי קרקעות בית שמש, ניסו שני המערערים להביא לשיתופה של המדינה בהתקשרות החוזית עם הפטריארכיה, אך רשויות המדינה סירבו ליטול בכך חלק. על כן, נדרשו השניים לפעול להארכת תקופת ההסכם, כדי שלא לאבד את זכויותיהם בקרקע, כמו גם את הכספים שהשקיעו כבר בסך למעלה משלושה מיליון דולר. השניים יכלו אמנם להאריך את ההסכם בשלוש שנים נוספות, אך לשם כך, צריכים היו לשלם חצי מיליון דולר. הוכן אפוא תיקון שני להסכם בית שמש. במסגרת תיקון זה (שגם לגביו נטען תחילה כי הפטריארך חתם עליו בביתו ב"מעמד החתימה" ב-14.4.2000), התמורה שעל פי ההסכם המקורי הייתה אמורה להיות מועברת לפטריארכיה על דרך של הקצאת 800 יחידות דיור, הומרה בתשלום כספי בסך 16 מיליון דולר. ביום ה-14.4.2000, נמסר לרבינוביץ לא רק ההסכם המתוקן, חתום (כביכול) בידי הפטריארך, אלא גם ייפוי כוח בלתי חוזר המאפשר לכאורה ביצוע כל פעולה בקרקע (ת/34). על פי ההסכם המקורי, ייפויי הכוח אמור היה להימסר לעורכי דינם של המערערים, רק לאחר מתן אישורי הבנייה.
--- סוף עמוד 14 ---
19. הנה כי כן, המסמכים שכביכול נחתמו על ידי הפטריארך בעניין קרקעות בית שמש, ב-14.4.2000, מקנים לשני המערערים הטבות חד צדדיות. נכון הוא, כפי שנטען לפנינו, כי למערערים הייתה אופציה להארכת ההסכם בשלוש שנים גם במסגרת ההסכם המקורי. ואולם, עבור אופציה זו הם היו צריכים לשלם סכום כסף בלתי מבוטל ולא היה כל ביטחון כי הקרקעות אכן יופשרו לבנייה בסופו של דבר. כתוצאה מכך, הכסף שכבר שולם על ידם עלול היה לרדת לטמיון. המסמכים שנחתמו כביכול ב-14.4.2000, לגבי העסקה בקרקעות בית שמש, מעידים לכאורה מי יכול היה להרוויח מהחתימות שאינן חתימותיו של הפטריארך, דבר שיש בו כדי לאצול, כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי, גם על העסקאות בעניין קרקעות ירושלים. בבית המשפט קמא טען רבינוביץ כי עוד בסוף ינואר 2000, שילם לפטריארך מיליון דולר במזומן, על חשבון 16 מיליון הדולר. את הסכום, טען רבינוביץ, מסר בשער הפטריארכיה לכומר שנשלח על ידי הפטריארך. ואולם, בית המשפט לא קיבל את גרסתו בעניין זה. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המערערים בעניין עסקה זו, אינה מתקבלת על הדעת וכי העסקה לא קיבלה את הסכמת הפטריארכיה.