הנימוק השני: גרסת הנתבע כאילו בחודש פברואר 1983 או סמוך לכך, נודע לו על נכסי המקרקעין מידידו ד"ר לניר ששהה בצ'ילה אותה עת, מופרכת היא. פרכת הגרסה נלמדת, לפי הטענה, מכך שד"ר לניר והנתבע עסקו בחודש אפריל 1983 (ראו עמ' 1052 שורה 33 לפרוטוקול) בכתיבת הספר "פגישות ברשידייה" (ת/16), בעקבות אירועי מבצע שלום הגליל.
עד חודש אפריל 1983 ד"ר לניר היה בארץ (עמ' 1052 שורה 35 עד עמ' 1053 שורה 1 לפרוטוקול); לא ייתכן שקודם לכן, ובעיצומו של מבצע שלום הגליל, נסע ד"ר לניר לצ'ילה, נודע לו שם על הנכסים, הוא יצר קשר עם הנתבע, שהגיע חיש קל לצ'ילה ולאחר מכן חזר ארצה לכתיבת הספר (עמ' 1053 שורות 1 – 4 לפרוטוקול).
לדעתי, נימוק זה – כקודמו – חסר משקל, ממספר סיבות: הגרסה הנטענת לא הוטחה באזני ד"ר לניר בעת חקירתו הנגדית; אין כל תימוכין עובדתיים לטענה שעד חודש אפריל 1983 לא יצא ד"ר
--- סוף עמוד 22 ---
לניר את הארץ; בניגוד לטענת התובעים (עמ' 1052 שורה 33 לפרוטוקול), בספר "פגישות ברשידייה" לא נאמר כי הספר נכתב בחודש אפריל 1983. למען הדיוק ייאמר כי בעמ' 24 לספר מצינו שהמבוא לספר נכתב בחודש פברואר 1983 וגם בכך אין כדי לסייע לתובעים.
לפנים מן הנדרש, ואף שהדבר לא נטען: אם ליקוי בבריאותה של התובעת 2 או גילהּ הקשו עליה את המסע לישראל לשם חקירתה – הייתה התובעת 2 יכולה לפעול בדרך שבה פעלו סעדה והתובע 5 (לאמור: עתירה לשמיעת החקירה בצ'ילה). כזאת לא נעשה.
על פי כללי ההיגיון והשכל הישר, שעה שהימנעות ממסירת גרסה הינה בלתי מנומקת, הריהי גוררת – כמובן – מסקנות ראייתיות לחובת הנמנע, ובענייננו – התובעים (ע"א 5409/09 סביל נ' מדינת ישראל – מיסוי מקרקעין, ניתן ביום 19.5.13, פורסם במאגר נבו; ע"א 7183/09 עיזבון המנוח ח'ורי נ' מינהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 4.4.12, פורסם במאגר נבו) ואף מותירה את גרסתו של עד ההגנה ד"ר לניר בעניין זה בבדידות מזהרת, על כל הנובע מכך. לא נעלם הימני כי עדי תביעה אחדים מסרו גרסה על אודות תוכן פגישתם של התובעת 2 וד"ר לניר, אך אין לייחס משקל רב לעדויות אלה, שכן מרביתן (לאמור: זו של התובע 5, זו של בנו, התובע 4 וזו של הנתבע) – הן עדויות מכלי שני, מפי השמועה.
46. בשיחתם של ד"ר לניר והתובעת 2, ציינה האחרונה כי משפחתה מעוניינת במכירת נכסי המקרקעין. התובעת 2 ביקשה לברר עם ד"ר לניר אם יש לו עניין ברכישת המקרקעין, שכן המשפחה זקוקה לכסף וההכנסות מן הנכסים – זעומות. לאחר שהפך בדעתו, מסר ד"ר לניר לתובעת 2 כי הוא אינו מעוניין בכך, אך יברר עם ידידו, שמא לאחרון יש עניין בדבר. ד"ר לניר אכן שוחח עם הנתבע וסיפר לו על אודות ההצעה. זו אכן עוררה את סקרנותו של הנתבע. ממצאי עובדה אלה אני מייסד על עדותו של הד"ר לניר הן בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 2 סיפא) והן לפניי (עמ' 609 שורות 1 – 2, 23 – 24; עמ' 610 שורות 3 – 4, 7 – 10, 25 – 29; עמ' 611 שורות 25 – 30; עמ' 612 שורות 31 – 32; עמ' 613 שורות 1 – 2; עמ' 617 שורות 29 – 32 לפרוטוקול). תנא דמסייע לדברים אלה, בכל הנוגע לדברים שמסר ד"ר לניר לנתבע, מצינו בעדות הנתבע (ראו סעיפים 6 ו-11 לתצהיר עדותו הראשית. ראו גם עדותו בעמ' 657 שורות 25 – 31; עמ' 658 שורות 13 – 18; עמ' 659 שורות 4 – 10).