(ה) העדר פנייה לנתבע: בעוד שבעבר, בין השנים 1967 – 1983 נוהלה התכתבות בין סעדה לבין עו"ד סוכובולסקי על אודות עניינים הנובעים מניהול הנכסים, ובמיוחד: ענייני העברת סכומי שכר הדירה לסעדה, הנה מאז שלהי שנת 1983 – לא מצינו פנייה כלשהי מצד סעדה אל הנתבע בנושא זה (או בנושא אחר כלשהו. סעדה אמנם העידה כי ייתכן שיש ברשותה מכתבים אל הנתבע (עמ' 55 שורה 2 עד עמ' 56 שורה 21 לפרוטוקול, אך מכתבים אלה לא הומצאו חרף ההזדמנות שניתנה
--- סוף עמוד 33 ---
לעשות כן; אזכיר כי היא העידה בימים 24-25.7.12 בצ'ילה ואילו ביום 16.6.13 העיד התובע 4 שהגיע לשם כך מצ'ילה. הייתה זו שעת כושר עבור התובע 4 לשמש שלוח של סעדה ולהביא עימו מכתבים אלה בבואו מצ'ילה).
לא זו אף זו: מאז שלהי שנת 1983, סעדה לא פנתה אל עו"ד סוכובולסקי בבקשה שינסה לסייע לה לברר עם הנתבע מה עלה בגורל דמי השכירות אשר מגיעים לה). התנהגות בתר-חוזית זו מעידה כאלף עדים על הבנתה של סעדה, משלהי שנת 1983 ואילך, כי היא אינה זכאית לקבל תשלומי שכר דירה כלשהם מאחר ומכרה את זכויותיה בנכסים לנתבע.
(ו) חיזוק אחרון: בחודש נובמבר 1984, מכר הנתבע את הזכויות באחד מן הנכסים שרכש (לאמור: המגרש ברחוב אילת 48 תל אביב). מיני אז ועד ערב הגשת התביעה – משך 26 שנים לערך – לא מכר הנתבע שום זכות מן הזכויות שרכש. ההלכה הפסוקה היא כי "ככלל, דרכם של זייפנים ונוכלים במקרקעין, שלאחר הרכישה הם ממהרים למכור את הנכס לצד שלישי, אם כדי להפיק רווח מהיר מפרי מעלליהם, אם מחשש כי התרמית תתגלה תוך זמן קצר" (פרשת מישאלי נ' קליין, בפסקה 21). כלל זה יפה אף לפרשתנו; הוא תואם את התנהגות הנתבע. יש בו תימוכין למסקנה בדבר קיומו של חוזה מכר דווקא. בדומה לכך, אף רישום הערות האזהרה ביום 4.10.83 מצביע על קיומה של עסקת מכר.
סיכום ביניים
70. נוכח האמור לעיל, אני קובע כי החוזה, נספח 10 הנ"ל, נחתם בביתה של אאידה בסנטיאגו. צ'ילה, ביום 7.8.83, כחטיבה אחת. החתימות המקוריות המופיעות בדיו בצבע כחול על החוזה נכתבו בידי סעדה, אאידה (כמיופת כוחה של וידאד. ראו נ/3) והנתבע. שום עמוד מעמודי חוזה זה לא הוחלף בעמוד בעל תוכן אחר. אני מוסיף וקובע, לגבי תוכן החוזה, כי החוזה עסק במכר זכויותיהן של סעדה ווידאד במקרקעין המפורטים בו, לידי הנתבע. החתימה על החוזה הייתה מדעת (אאידה שידעה אנגלית ביארה לסעדה את מהות החוזה). די בכך על מנת להכריע את גורל התביעה.