המבקשים טוענים שעסקינן בעיסקה אחת ואילו המשיבים טענו שמדובר בעסקאות נפרדות ועצמאיות.
סבורה אני שטענת המבקשים בדין יסודה בנקודה זו, ואבהיר להלן מדוע, אך עם זאת, לא יהא בכך רבותא מבחינתם ולא יהיו הם זכאים לסעדים המבוקשים על-ידיהם והמתייחסים לכל יריעת הסכסוך.
ואבהיר את עמדתי:
ראשית, נוסח ההסכמים עצמם מעיד ששלוש העסקאות נחתמו כמקשה אחת. תכלית העיסקה, אליבא דמבקשים (ועובדה זו אינה שנויה במחלוקת), הייתה לגייס כספים למימון גירושי המבקשת, במטרה להותיר בבעלותה את דירת המגורים שהייתה משותפת לה ולבעלה דאז. אם אכן דובר בעסקאות נפרדות, הרי שדי היה בכך שהמנוח היה מוותר על זכויות הבניה כדי למלא תכלית זו. אולם, לחברה לא היה די מזומנים לשלם למנוח, ומטעם זה נדרשה עיסקת חליפין. חיזוק נוסף למסקנה ניתן ללמוד מהעובדה שהסכום המדויק (600,000 דולר) שהוסכם שישולם עבור המשרדים בשלב זיכרון הדברים (נספחים "ב" ו-"ד" לתובענה) היה זהה במדויק לסכום שקיבל המבקש בגין הוויתור. דהיינו – תמורה כספית לא החליפה ידיים.
שנית, אוקן בתצהירו נמנע מלהתמודד חזיתית עם טענות המבקשים באשר למהות העיסקה שנכרתה. אי הבהרת נסיבות העיסקה לאשורן, בייחוד לנוכח העובדה שאוקן היה זה שניסח את מסמכי עיסקת החליפין, וממילא היה בקיא בפרטיה, מהווה "שתיקה רועמת" שפועלת לחובת אוקן והחברה. אוקן מציין בתצהירו שהמבקשים היו אלה שביקשו להפריד בין העסקאות מטעמיהם שלהם, ומסיבות ש"אין טעם לפרטן בשלב זה" (סע' ג(3) לתצהיר).
ב"כ המבקשים בסיכומיו (סע' 13, 14) מציין ושב ומציין, שהמסמכים "לא מעידים אמת" על תוכנם. איני מקבלת טענה זו. מוכנה אני לקבל את הטענה ששלושת החוזים
--- סוף עמוד 30 ---
שנחתמו בין המבקשים למשיב אינם אלא חוזה אחד, שנכרת במהלך עיסקה אחת, ושאין בעובדת חלוקתו לשלושה הסכמים נפרדים כדי לגרוע מכך (להלן יכונו שלושת ההסכמים יחדיו:- "עיסקת החליפין", ושלושת החוזים יחדיו:- "חוזה החליפין"), אולם, אין אני סבורה שהמסמכים אינם מעידים אמת על תוכנם. הצדדים בחרו לבנות העסקה כפי שנבנתה מטעמים שהיו טובים לכל המעורבים בדבר, ובעיקר משיקולי מיסוי. המבנה שיקף את המוסכם, וגם אם ביטא העברת כספים שלא התקיימה בפועל, אין בכך כדי להפוך את המסמכים למסמכים פיקטיביים שהרי בשל הקיזוזים לא היה צורך להעביר כסף בפועל.
סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן:- "חוק החוזים") קובע לאמור: