זאת ועוד. מר שולץ טען בתצהירו (סע' 8.7) שלאחר שנחתם הסכם-שולץ פנה הוא למנוח טלפונית, ושוחח עמו על הסכם שולץ. לטענתו, המנוח אישר שהוא יודע על העיסקה, ולא הביע כל טענה נגדה. מר שולץ שב על טענתו זו על דוכן העדים (עמ' 119 לפרוטוקול ישיבת 25.4.04), בציינו:
"אני צלצלתי אישית למר תאני ישעיהו לברר על העיסקה. זה היה בהמלצתו של תורג'מן שאני אשאל אם יש לו איזשהם קשרים עם אלן אוקן ומר תאני אמר שהוא שמח להפטר מהאדם הזה ולא רוצה לשמוע את שמו ומאוד מאושר שהוא גמר את העסקים. הוא אמר שהוא לא רוצה לשמוע מכלום ואין לו חובות" (שם, בשורות 14-17)
עדותו של שולץ עשתה עלי רושם מהימן, ואני מאמינה לדבריו. גירסתו אף קיבלה חיזוק מתצהירו של עו"ד תורג'מן (סעיף 19 לתצהיר). גם הוא נחקר עליו לפני ועשה עלי רושם כן, אמיתי ואמין.
בנוסף, הוכח שגם המבקשת ידעה ששולץ התקשרה עם החברה, בסמוך למועד ההתקשרות (כשנתיים לפני משלוח הודעת הביטול). מר שולץ סיפר (סע' 8.7.2 לתצהירו) שבמהלך פגישה עסקית שהתקיימה בינו לבין אוקן בבית קפה ברעננה, הופיעה המבקשת במקרה, ואוקן הכיר בינה לבין מר שולץ כמנכ"ל החברה שרכשה את הזכויות במקרקעין. מר שולץ טוען שהמבקשת כבר ידעה באותה עת על העיסקה. אוקן אישר את פרטי הפגישה בחקירתו (עמ' 50 לפרוטוקול), וגם המבקשת אישרה אותם בחקירתה (עמ' 28, שורות 1-4 לפרוטוקול ישיבת 9.12.03).
--- סוף עמוד 44 ---
לא נותר אם כך ספק, שמכירת הזכויות לשולץ לא נעשתה בסתר. היא היתה ידועה למבקשים בזמן אמת, והמנוח אף נתן לה את ברכתו.
למרות זאת, ולמרות שמסמכי עיסקת החליפין עליהם חתמו המבקשים יצרו מצג שלפיו החברה שילמה את מלוא התמורה והיא זכאית להרשם כבעלי המקרקעין – הם מבקשים כעת לבטל את ההסכם, ולשלול משולץ את זכותה.
התנהלות זו – יש בה משום חוסר תום לב כלפי שולץ, שהרי בין היתר על סמך מצגי המבקשים, העבירה שולץ לחברה את מלוא התמורה והשלימה את כל התחייבויותיה על פי הסכם שולץ כשהיא תמת לב.
המצג שיצרו המבקשים לא איפשר לשולץ, אפילו נקטו אמצעים סבירים, לדעת שבעיה כגון דא עלולה להתעורר. המצג שיצרו המבקשים כלפי שולץ, הן באמצעות מסמכי עיסקת החליפין, הן באמצעות ידיעתם על מכירת הזכויות לשולץ והימנעות מנקיטת כל פעולה שתבטיח את זכויותיהם בפומבי ותזהיר צדדים שלישיים – מקימה לחובתם מניעות מלדרוש השבת המקרקעין בעין בגין הפרת ההסכם.
בנוגע לתורת ההשתק והמניעות פסק בית המשפט העליון: